למה?
כן.. הנה הבכי המיוחל.. נולדה לך בת קטנה.. מכאן הכל התחיל אולי לא... תינוקות לא מבינים הרבה בשנים הראשונות לחיהם אולי מהקטע של הפגישה עם החברה התחיל הסיפור, דפים חלקים שנכתבו בדיו שחור מאיים... זה התחיל בשקט שלה שקט מאיים לא ידוע מה היא חושבת, היא רק שותקת אבל השקט הוא רק ניגוד למצב הפנימי לצעקות שהיו בה אוי הצעקות... מתי הבכי יפסק? הרי אני לא רוצה לבכות שאני לבד... שהילדים מותירים בי צלקות גם לא רציתי לבכות שחרטתי על השולחן אלוהים אני רוצה למות, היא לא מתה אבל מרגע זה אלוהים מת בקרבה.. היא שוטטה ברחוב גשום שכולה רטובה ורק דמעותיה חמות היא סך הכל ילדה קטנה.. וכבר בוכה על נפשה שמתה עם יוצרה וכשהנפש מתה המעשים הרעים מתגנבים.. המודעות נחלשת כשאת עוברת מגבר אחד לשני ובתוכך את מרגישה בזויה אבל לא כואב לך מבחוץ את חושבת שהם אוהבים.. בסך הכל הם רק זאבים רעבים שנפלת להם בשבי, והכעס האצור התנפץ על דברים תמימים.. בראותך את התוצאה התחלת לבכות.. פעם ראשונה שזגלו לך הדמעות.. רצית למות, וכמעט שמתת מבחינה פיזית רק שפיספסת.. וחזרת לחיים שלך כן זהוא עונשך ועכשיו אני כבר גדולה.. מודעת למציאות שלי, שהיא שחורה ולמה אין לי חיים רגילים? למה בגילי אני צריכה לחשוב על המשמעות של קיומי ולא על ההנאות של הגיל? ולמה אתה לא עונה לי?... למה אף אחד לא עונה לי אפילו שאני צועקת עד כדי כאב.. מי איתי? מי רואה אותי.. למה נפלתי שוב לשחור.. אני רוצה לקום ורק הם מרימים אותי כדי לקבור אותי.. מתי כל זה יפסק.. אני רק רוצה לסגור עניים ולקום במקום אחר.. בבקשה
כן.. הנה הבכי המיוחל.. נולדה לך בת קטנה.. מכאן הכל התחיל אולי לא... תינוקות לא מבינים הרבה בשנים הראשונות לחיהם אולי מהקטע של הפגישה עם החברה התחיל הסיפור, דפים חלקים שנכתבו בדיו שחור מאיים... זה התחיל בשקט שלה שקט מאיים לא ידוע מה היא חושבת, היא רק שותקת אבל השקט הוא רק ניגוד למצב הפנימי לצעקות שהיו בה אוי הצעקות... מתי הבכי יפסק? הרי אני לא רוצה לבכות שאני לבד... שהילדים מותירים בי צלקות גם לא רציתי לבכות שחרטתי על השולחן אלוהים אני רוצה למות, היא לא מתה אבל מרגע זה אלוהים מת בקרבה.. היא שוטטה ברחוב גשום שכולה רטובה ורק דמעותיה חמות היא סך הכל ילדה קטנה.. וכבר בוכה על נפשה שמתה עם יוצרה וכשהנפש מתה המעשים הרעים מתגנבים.. המודעות נחלשת כשאת עוברת מגבר אחד לשני ובתוכך את מרגישה בזויה אבל לא כואב לך מבחוץ את חושבת שהם אוהבים.. בסך הכל הם רק זאבים רעבים שנפלת להם בשבי, והכעס האצור התנפץ על דברים תמימים.. בראותך את התוצאה התחלת לבכות.. פעם ראשונה שזגלו לך הדמעות.. רצית למות, וכמעט שמתת מבחינה פיזית רק שפיספסת.. וחזרת לחיים שלך כן זהוא עונשך ועכשיו אני כבר גדולה.. מודעת למציאות שלי, שהיא שחורה ולמה אין לי חיים רגילים? למה בגילי אני צריכה לחשוב על המשמעות של קיומי ולא על ההנאות של הגיל? ולמה אתה לא עונה לי?... למה אף אחד לא עונה לי אפילו שאני צועקת עד כדי כאב.. מי איתי? מי רואה אותי.. למה נפלתי שוב לשחור.. אני רוצה לקום ורק הם מרימים אותי כדי לקבור אותי.. מתי כל זה יפסק.. אני רק רוצה לסגור עניים ולקום במקום אחר.. בבקשה