למה למה אני לא מסוגלת יותר להתאהב? למה הכל כל כך נפלא ואז צריך לבוא משהו שישבור לי את הלב? למה עוד שמעה ועוד אחת ובכי שקט ורגוע יש לי, ולא בוכה עם רעש, בוכה בשקט, לא כדי שאף אחד לא ישמע, אני לא מתביישת בזה שאני בוכה, אולי כי ככה סתם הכל רגוע ולא כל כך איום ונורא? ולמה אין עוד אחד שיקרא לי בייבי וישחזיק לי את היד במהלך הנסיעה? ולמה אין עוד אחד שיתקשר אליי כל יום 5 פעמים בממוצע? ולמה אין לי עוד תומר? ולמה הוא עבר לי לקנדה? ולמה אחריו הייתי רק עם בחור אחד שמונה חודשים? ולמה כואב לי כל כך אחרי שנה? ונמאס לי כבר, ואני לא אשכח אותו, אבל זה לא יעזור לי, כי הוא לא שלי, מעולם לא היה. ושוב כואב לי, ושוב דמעה ועוזבת את הבחור שאני איתו, כי לא מתאים לי, כי הוא לא מוכן להשקיע בי כי הוא רוצה להתקדם יותר מדיי מהר, כי זה לא זה, וכבר לא יודעת מה קורה לי, ליאת.