למה

[עץ השדה2]

למה

תמיד הייתי שונה מכולם. תמיד חשבתי אחרת. תמיד נראיתי אחרת והגבתי אחרת. גדלתי במשפחה אחרת. התבגרתי אחרת.. האם יכול להיות עוד אחד כמוני?.. כזה שהחיים "דפקו" אותו בכל כך הרבה אספקטים שונים?.. לכולם יש צרות אבל איך זה ייתכן שלבן אדם אחד שילוב עצוב כל כך של דברים שמונעים ממנו להתקדם ולהתפתח?... למה אלוהים, למה?? מה אתה מנסה להוכיח? כל הייאוש המצטבר יגרום לי לבסוף לאבד את עצמי.. פיזית או נפשית. כבר היום אני יודע שאין דרך שפויה לצאת מזה. זהו. נחרץ גורלי, לא משנה מה יקרה אני כבר לא שפוי. וניסיתי לעזור לעצמי.. באמת. כל החשיבות החיוביות למיניהן, לראות את הטוב וכל הבולשיט הזה. אז זהו, חברים זה קשקוש. יש גורל בעולם ואין איך לשנות אותו. ירצו - אתה מלך העולם למרות שאתה מכוער וטיפש. לא ירצו - אין לך סיכוי גם אם אתה יפה תואר מבריק שנון ומושא לקנאת החברה. אני לא מצפה פה לפיתרון כי אין כזה. רק לשחרר את מה שלא העזתי להגיד לאף אחד. הנחת היסוד שלי היא שהעולם עדיף שיתקיים בלעדי. ממילא לא תרמתי כלום. המרמור והעצב רק פוגעים באיזון של הסובבים המעטים שלי. אז למה להמשיך לחיות?.. מה מצפה לי שם? עוד שנה, עוד שנתיים, עוד עשור. ארשה לעצמי להתנבא ולהגיד שכלום. שום דבר. אכלה את זמני לריק, אמכור שקרים, אתאבל על עצמי בעודי בחיים, אייסר את הורי המיוסרים גם בלעדי. ולמות.. מה זה למות? מישהו יודע מה יש שם בכלל?.. הגוף נרקב באדמה, הנשמה מטיילת לה בעולמות שמימיים.. נשמע הזוי בכל אופן. אני מייחל לעצמי בתקופה האחרונה מוות.. אבל לא מוות שייראה כתוצאה מהתאבדות. בכל זאת, לא הייתי רוצה שככה יזכרו אותי. לא הייתי רוצה שירחמו עלי אחרי לכתי, זה חתיכת כתם לא נעים. הייתי מעדיף למות מאיזו מחלה קשה, או תאונת דרכים טראגית. וזאת כדי שבפעם האחרונה בניגוד לכל חיי, אוכל להיות שווה. שאזכה למות שווה בין שווים. למות, כי ככה הרבה אנשים מתים, קורה. וחבל עליך, חבל, שנקטפת באיבך. ואיזה עתיד ציפה לך. פרח שבפרחים, מוצלח שבמוצלחים, יפה שביפים. כן. זה יכול להיות סיום הולם. סיום שיעלה את קרני ויזכיר למי שהכיר אותי שאלוהים כנראה לוקח רק את הטובים. ואחרי הכל אני כאן. מקליד בחשכה תווים וירטואלים לאנשים שאני לא מכיר וכנראה גם לא אכיר לעולם. אנשים שרק יכולים לדמיין את סבלי ואולי להגיד לעצמם שאני מרחם על עצמי. שיש לי חיים טובים. שאני יכול עוד לסחוט אותם עד לטיפה האחרונה ורק זקוק לניעור פסיכולוגי כזה או אחר. אני בכלל מחזיק בדעה שהפסיכולוגים בעצמם זקוקים לפסיכולוג. איך אפשר להישאר שפוי עם כל כך הרבה צרות של אנשים אחרים?... בגיל 12 אני חושב הייתי אצל פסיכולוג בפעם הראשונה והאחרונה. היו לי בערך איזה 5 פגישות איתו שסבבו על בעיות במישור החברתי. פגישות מייגעות ומשעממות. אף פעם לא הייתי מוצלח חברתית. לא יודע למה בדיוק. אמי הפולניה אומרת שהכל נובע מקנאה. יה רייט. בכל מקרה כבר אז, ניצתה במוחי המחשבה שהנה נגזר עלי להיות חולה נפש. אני הרי לא מכיר בן אדם אחד שנזקק לעזרה והלך לפסיכולוג. רק את עצמי. ועוד בגיל כל כך צעיר, כמה עצוב זה.. ואני מת מבושה. מת מבפנים. ומבחוץ אני שחקן כל כך טוב. גם היום. כמה אני משתדל לשדר שהכל בסדר ושיש לי חיים, למרות שגם התדמית הזו כבר נסדקה. אנשים רואים שאני לא מתקדם כבר לשום מקום. החשדות צפים. אין דבר יותר נורא מלדעת שטמונים בך דברים כל כך טובים שלא ינוצלו. שלא יראו אור. מלחשוב שאנשים הרבה פחות מוכשרים וטובים יחגגו על חשבון הפאתטיים. ה"פוטנציאליים". חוסר ביטחון, זה שורש העניין, חוסר שנובע מהרבה סיבות. חוסר שלא יוכל להתמלא לעולם.. חוסר בסיסי ומהותי שנרכש כבר בגן חובה. הורי אשמים בכך, אני משוכנע. הם האחראים הבלעדיים לכך שאין לי גרם ביטחון בחיים ובעצמי. אבא חלש, אמא חזקה שמנסה לסחוב את כולם וגורעת מעצמה.. ילדות עצובה, בגרות עוד יותר, פוסט בגרות שנראית כמו התהוות של חלום בלהות. סיוט שיכול להסתיים רק בבית דין של מעלה. כמה טעויות על גבי טעויות על גבי טעויות עשיתי. לפעמים טעויות שהכריחו אותי לעשות. מה שאני רוצה להגיד זה שכולם אשמים. אני, ההורים, הסביבה, אלוהים. במיוחד אלוהים. הוא הביא אותי לפה. הוא יצר את התרחיש הזה.. בחיי שכבר עדיף היה לגדול כילד עני בסלאמס של מומבאי. ככה לפחות היה לי תירוץ למה החיים שלי נראים כמו שהם נראים. היום אין לי תירוץ. היום אני צריך להסביר את עצמי לדעת, כאילו הייתי דובר אגודת עלובי החיים. מי מהקוראים שהגיע עד פה - ישר כח. ומי שלא - אני בהחלט לא מאשים אותו. כל טוב.

 

[גרא.]

עץ השדה2,מה שעובר כחוט השני,לאורך דבריך,זו

העמדה שלך כלפי עצמך,שבאה ממקור של מיקוד שליטה חיצוני (רוטר).הכוונה לכך,שאתה מייחס את מקור כל הצרות והבעיות שאתה מוצף בהן.הם כולם אחראים לכך,ההורים,הסביבה,אלוהים ,כאשר אתה לוקח מעט מאד מאחריות על גורלך,על עצמך.האמונה שהכל נגרם לך,בלא יכולת להשפיע ,ולהתנגד לכך, מובילה אותך עד כדי כך למחשבות אובדניות,על מוות שגם הוא יקרה לך,כמו תאונת דרכים,או ממחלה קשה כאילו אפילו לזה אתה מנער מעל עצמך את האחריות.המקור האנטגוניסטי למיקוד שליטה חיצוני,הוא מיקוד שליטה פנימי,הווה אומר,האמונה שאתה בעצמך קובע את גורלך,זולת מה שמכונה "פורס מזור" דהיינו,"כח עליון".אם תצליח להגיע לתובנות ולמודעות איך אתה בעצמך יכול לשנות את תמונת חייך העגומה,אם תאמין שיש בך את המשאבים הרגשיים,והאינטלקטואליים ,ותוכל לגייס אותם בכדי לשנות את איכות חייך,ולהשיג מטרות בחייך,ולממש ציפיות,זה אכן יקרה.המעבר בין שתי הפזות,ממיקום שליטה חיצוני,למיקום שליטה פנימי יוכל להעשות רק באמצעות טיפול פסיכולוגי.ויפה שעה אחת קודם.

 

[עץ השדה2]

גרא יקר

תודה על המענה דבר ראשון. ממה שהתרשמת אתה מעריך שטיפול פסיכולוגי באמת יוכל לעזור לטיפוס אובדני כמוני?.. אני מפחד שטיפול יחזיר אותי אחורה לעבר שאני לא מעוניין להתעסק בו. דבר שני אין לי מושג איך למצוא מטפל שמתאים לי. יש עשרות אם לא מאות פסיכולוגים. אני גר באיזור גוש דן, למי כדאי לפנות?.

 

[גרא.]

עץ השדה2,יש קשר ברור בין ארועים בעיקר

טראומטיים בעבר,לבין ההתנהגות הרגשית,והלא מילולית בהווה.לכן מטפלים חופרים יחד עם המטופל בעבר בכדי להגיע לתובנות,הנחוצות בכדי לתפקד טוב יותר בהווה,ובכדי לשחרר,לפרק חלק מהטראומות האלה, בדיוק לאותה המטרה.כפי שנכתב בתגובה לשני הפונים לכאן לפניך,אתה יכול לפנות לקופת החולים שלך. לכל קופה יש הסדר עם כמה וכמה פסיכולוגים קליניים ואחרים,לפיו הקופה משתתפת בעלות שכר שעת טיפול,עדג 160 ש"ח במשך 30-60 שעות טיפול,לפי הצורך.פרטתי בתגובות לשאלות הדומות כאמור\[ כיצד אתה יכול בעצמך למיין ולמצוא לבדך מטפל מתאים.הסתמכות על המלצות אם גולשים,או אנשים שאתה מכיר,אינן מהימנות,שכן ההמלצה היא שהמטפל עזר להם,אינה מבטיחה שהוא יעזור גם לך,בגלל השונות שבמטופל,בבעיות וכדומה.לכן לדעתי,טוב יהיה אם אתה בעצמך תהיה מעורב בתהליך מציאת הפסיכולוג המתאים לך.כאמור,איך מה לעשות מה,בתגובות הקודמות.

 

[ראליסט מושבע]

עץ השדה - אם תשקיע את כל האנרגיות שלך בטיפול

במקום בתסכול עצמי ללא מטרה - תגלה עד כמה אתה מסוגל (בעזרת המטפל) לגלות בעצמך את הכוחות והיכולות שבך - ליצור לך חיים חיוביים יותר ואולי ומלאים יותר עבורך.אם לא תנסה - אף פעם לא תדע שפיספסת.בהצלחה בטיפול.

 

[MoonMadness]

התייחסות לדבריך:

אני אוהב להתייחס ישירות לדברים ולשאלותיהם של אנשים: כתבת שתמיד היית שונה מכולם. לא כתבת שתמיד היית דומה לכולם. למרות שבפועל - היית הרבה יותר דומה מאשר שונה. בני אדם הרבה יותר דומים זה לזה מאשר שונים זה מזה - בכל המישורים - הגנטי, הפיזיולוגי, הפסיכולוגי. אבל מה - אנחנו נוטים להרגיש הרבה יותר חזק את השוני. לכן אני חושב שיותר משהיית שונה, הרגשת שונה. לדעתי, ההבחנה הזו בין המציאות האובייקטיבית לבין החוויה/ההרגשה הסובייקטיבית - היא הבחנה חשובה שתעזור לך בהמשך. שאלת האם יכול להיות עוד אחד כזה שהחיים דפקו אותו בכל כך הרבה אספקטים שונים, שיש לו שילוב עצוב כל כך של דברים שמונעים ממנו להתקדם ולהתפתח? - אוהו, ועוד איך! עוד אחד כזה?! יותר כמו עוד מליון כאלה. אני מדבר אתך מניסיון כמטפל, ויהיו פה ודאי מטפלים רבים, מנוסים יותר, שיסכימו אתי. אנשים רבים מאוד מרגישים כמוך, שהחיים דפקו אותם מכל הכיוונים, ובעלי שילוב עצוב של גורמים מעכבים. האם זה אומר שהם לא יכולים להתפתח ולהתקדם? לא. הנה לך דוגמא לחשיבות של ההבחנה בין הרגשה/חוויה, לבין מציאות. במציאות - אנשים כאלה מצליחים בכל זאת להתקדם - ולעתים קרובות, אפילו יותר מאלה שלא נדפקו כל כך הרבה, דווקא בזכות הדפיקות והגורמים המעכבים. שכן, "גורמים מעכבים" הוא מושג מעורפל שיכול הרבה פעמים להתהפך. מה שלא הורג אותך יכול הרבה פעמים דווקא לחשל ולקדם אותך. תתפלא. אבל בשביל להפוך גורמים מעכבים למנופי התקדמות - צריך תהליך של שינוי, שהרבה יותר קל לעשות אותו בטיפול. אתה שואל "למה אלוהים, למה?? מה אתה מנסה להוכיח?" אלוהים לא קיים, ולכן הוא לא מנסה להוכיח שום דבר. ואם הוא קיים - אז החיים הקטנים של האנשים ממש לא מעניינים אותו. בכל אופן - האחריות אינה בידיו - האחריות בידיך. ואחריות זה ממש לא אומר אשמה. כתבת כולם אשמים - למה לא לומר אף אחד לא אשם? דבר ראשון - זה הרבה יותר נחמד. דבר שני - זה גם הרבה יותר מציאותי. במציאות אף אחד לא אשם. אשמה זה רכיב רגשי, חווייתי, סובייקטיבי. אשמה זה רגש ותו לא. וככל רגש, אשמה אינה באמת קיימת במציאות הממשית. לכן אף אחד לא אשם. הנה לך דוגמא נוספת לחשיבות של ההבחנה בין הרגשה לבין מציאות. לכן הרעיון הוא לקחת אחריות על חייך מבלי להרגיש אשמה. כתבת: "כל הייאוש המצטבר יגרום לי לבסוף לאבד את עצמי". גם כאן, כמו בדוגמא עם אלוהים, יש לך הזדמנות לעבור, כמו שאמר גרא, ממיקוד שליטה חיצוני למיקוד שליטה פנימי. במקום לומר "יגרום לי" ו"גורם לי" - אמור: "אני אחליט". נכון, כל מיני דברים גורמים לנו לכל מיני דברים, והייאוש הוא בהחלט גורם חשוב. אבל אם תמשיך לתת לו לגרום לך, הוא בהחלט יעשה זאת, ואם תחליט שאתה הוא המנהל של חייך, אתה מקבל את ההחלטות כאן, ולא כל מיני גורמים חיצוניים - אז הרגשתך וחייך ישתנו בהתאם. אתה כותב: "כבר היום אני יודע שאין דרך שפויה לצאת מזה. זהו. נחרץ גורלי, לא משנה מה יקרה אני כבר לא שפוי". ובכן, אני מבין את ההרגשה הזו. והיא מאוד טבעית ולגיטימית. אבל שוב, זו הרגשה. זו לא המציאות. אם אתה חושב שזה אכן כך - אתה טועה ובגדול. טעות ראשונה היא לומר: "אני יודע שאין". קודם כל, כי אי אפשר לדעת שאין. אפשר להרגיש שאין או להאמין שאין. בני אדם לא יכולים לנבא את העתיד. בוודאי שהם לא יכולים לנבא מה לא יקרה. אבל אתה בחברה טובה. גם אנשים מאוד גדולים וחשובים האמינו שאין דרך. למשל, שאין דרך שהאדם יכול לעוף, שאין דרך להחזיר אדם לתחייה, שאין דרך להגיע לירח, וכן הלאה. שנית - כי אם תאמין שיש דרך - הרבה יותר סביר שתמצא דרך, מאשר אם תאמין שאין. כמו הרבה קלישאות, הקלישאה: "כשמחפשים מוצאים" - נוטה להיות נכונה בהרבה מקרים. טעות שניה - "זהו. נחרץ גורלי". אין גורל, והוא לא נחרץ. אתה קובע, אתה מחליט. וברגע שאתה אומר "זהו" - זו ההחלטה שלך. להמשיך להיות תקוע. ואם אתה אומר: "אני אדון לגורלי, אני קובע את חיי, ואני קובע שהם יהיו טובים!" - אז זו ההחלטה שלך, וזה מה שיקרה. טעות שלישית - "אני לא שפוי". דבר ראשון, אתה נשמע לי מאוד מאוד שפוי. דבר שני, אין דבר כזה "לא שפוי". זו לא הגדרה מקצועית, זו הגדרת רחוב. אנשים לא מתחלקים לשפויים ולא-שפויים. שנית, ברגע שאתה מגדיר עצמך כך - אתה מחליט שאתה כזה, ולא מאפשר לעצמך להשתחרר ממה שקשור בכך. במקום זאת אני מציע לך לומר: "אני שפוי, אני אחראי, ואני הולך לשפר את חיי!" קראתי הכל, אבל התייחסתי רק לדבריך הראשונים, אם תרצה עוד התייחסויות - אמור לי ואשמח להמשיך. בהצלחה!

 

[עץ השדה2]

מאוד מסקרן

אותי לשמוע את פרשנותך גם להמשך הדברים שלי. בהחלט. רק לפני כן אתייחס בקצרה למשהו שכתבת. אכן, אני מרגיש שונה.. ובעיני זה אפילו יותר כואב מלהיות שונה בפועל. תחושות הן דבר בלתי נשלט ונמדד. תחושות הן דבר מאוד אישי ועוצמתי. ולכן זה לא משנה לי כל כך אם יש הבדל בין המציאות האובייקטיבית, שהיא אגב, סוג של פרדוקס (כי כל אחד יכול לראות דבר בצורה שונה מחברו, ובעצם אין מציאות כזו) לבין ההרגשה הסובייקטיבית, (שלצורך העניין יכולה להיות באותו אופן 'מציאות אובייקטיבית'). אנסה להסביר את מה שהרגשתי כל חיי. יש למשל אדם שהוא חרש, או שמן, ובחברה שלו אין לו מסכות (הוא גם לא יכול להיות בעל מסכה). הוא חרש וכולם יודעים זאת. הנכות שלו מוכרת וידועה ואין לו צורך להסתיר או להצטדק. אדרבה, החברה מתייחסת אליו בבחינת 'מסכן' שצריך לעזור לו והוא אפילו נהנה מאפליה מתקנת כלשהי. ומאידך יש אדם שלכאורה מתפקד בצורה נורמלית ועומד בשורה אחת עם הנורמלים אבל מסתיר קופת שרצים עמוק בפנים. נכויות ועכבות שהוא שומר עליהן בסוד מכל העולם. אדם כזה, מסכן שבעתיים כי הוא כל הזמן צריך לעמוד בסטנדרט של 'בסדר' ולהוכיח שהוא מתפקד כאשר הוא בעצמו מוגבל שזקוק לעזרה. אין לו את הפריבילגיה שבה החברה מכירה בחסרונות שלו. הוא נושא עול כבד ומעיק ואתה יכול לתאר לעצמך איזה סיוט הוא עובר (וגם אני כמובן). וזה לדעתי ההדבר הכי גרוע. כשמישהו מנסה להיות משהו שהוא לא. כל כך נמאס לי להסתתר.. עייפתי מלהחביא את החיים שלי ובעיקר את הפגמים שלי..

 

[MoonMadness]

אני מסכים בגדול,

שהחוויה הסובייקטיבית היא חשובה ביותר, ושהמציאות הסובייקטיבית היא לא באמת נגישה, ושיש בה פרדוקסליות. אבל היא קיימת אי שם, והחושים שלנו וההיגיון שלנו נותנים לנו גישה מסוימת (גם אם מעוותת ומסוננת) אליה, וזאת כדי שנוכל לשרוד. אבל האחיזה במציאות תורמת לא רק להישרדות, אלא גם לרווחה הנפשית: ניתן להגדיר רצף בין שני קטבים, שהאחד רחוק ככל הניתן מהמציאות, והשני קרוב ככל הניתן למציאות. אני חושב שתסכים אתי, שדרושה קרבה מסוימת למציאות כדי לשרוד, וקרבה גדולה יותר למציאות כדי לתפקד בצורה טובה ולהרגיש טוב: האנשים שמתרחקים מהמציאות ומאבדים אחיזה בה הם לרוב חולי נפש קשים, אנשים שמשתמשים בסמים, אנשים שמוצאים את מותם, או בכל מיני מקומות מפוקפקים, בגלל שלא פעלו בהתאם למציאות. בעולם הבריאות הנפשית, קרבה למציאות היא אחד הקריטריונים החשובים ביותר להגדרת תפקוד נפשי תקין ו"שפיות". חשוב שהאדם ישמור על חוויותיו הסובייקטיביות ויכבדן כתקפות וכאמיתיות עבורו ממש כמו "המציאות האובייקטיבית", אבל חשוב לא פחות, שיוכל להעריך באופן סביר עד כמה הן מציאותיות, או עד כמה הן פרי דמיונו - למען הישרדותו, למען תפקודו בעולם ולמען היכולת שלו להרגיש טוב. אני בהחלט מבין ומכיר את ההבדל בין שני סוגי האנשים שתיארת: הנכה החשוף והנכה המוסווה, ואני נוטה להסכים אתך שעדיף לחשוף את הקשיים שלך ולזכות לא רק לרחמים וסעד חברתי, אלא גם להכרה, וחשוב מכל - להכרה של עצמו, שתוביל לעזרה מקצועית בעיקר! בצדק נמאס לך להסתתר, בצדק עייפת מלהתחבא - לכן המלצנו לך כאן לפנות לטיפול. בנוסף (לא במקום) לדעתי כדאי לך למצוא חברים שאתם תוכל לדבר על הדברים העמוקים שלך. אנשים שאפשר לסמוך עליהם שיקשיבו ויבינו באופן לא שיפוטי. לגבי "בסדר" - שוב אומר לך - בסדר זה לא משהו שקיים במציאות. זה סובייקטיבי לחלוטין - זה ערך שנמצא בעולם הערכים הסובייקטיבי של מישהו. כל אחד קובע "בסדר" אחר. ולכן אני מציע לך לקבוע עבורך שמי שאתה זה בסדר. אתה כבר בסדר כמו שאתה, על כל פגמיך ושרציך. אתה לא מושלם, אתה לא מאושר, יש לך על מה לעבוד, יש במה להשתפר, אבל אתה בסדר! קבל את הרעיון הזה, גם אם בהתחלה בכוח / באופן מלאכותי (אחר כך זה יבוא טבעי), ובריאותך הנפשית תשתפר פלאים. מניסיון. השיפוטיות העצמית מאוד מזיקה לנפש ומעכבת התפתחות.

 

[MoonMadness]

המשך התייחסות...

אני מאמין לך שניסית לעזור לעצמך באמת. אבל כיצד? האם ניסית באמת ללכת לטיפול פסיכולוגי באופן רציני ומחויב? לא. והרי זה הדבר המקובל ביותר לעשות כדי לעזור לעצמך במצוקה נפשית... "כל החשיבות החיוביות למיניהן, לראות את הטוב" - למה זה מתייחס? האם ככה אתה תופס טיפול פסיכולוגי? או עזרה עצמית באופן כללי? אם כך אתה בכלל בכלל לא בכיוון. אם מישהו אומר לך לראות את הטוב ומסתפק בזה, וחושב שזה מה שיעזור לך - אז זה באמת קשקוש. אבל לתאר את מה שאתה יכול לעשות כדי לעזור לעצמך במילים "כל החשיבות החיוביות למיניהן, לראות את הטוב", זה כמו לתאר את כדור הארץ שלנו, העולם העשיר שלנו, על כל רבדיו ופרטיו, במילים: "כל המדינות למיניהן, ארצות הברית". המסקנה שלך שיש גורל בעולם לא נראית לי כנובעת מהתבוננות עניינית ומפוכחת, אלא כנובעת מהתבוננות רגשית ומוטה. ירצו? מי ירצו? מיהם אותם מנהלי גורל מסתוריים? נכון, קשה ליצור שינוי משמעותי בחיים, אבל אנשים עושים את זה, ובכוחות עצמם - בעזרת הכוחות שיש בהם, ולא בעזרת אותם "ירצו" מסתוריים. וגם אתה יכול. צא ובדוק, על אותם מצליחנים, האם הם האמינו בגורל? לא ולא. הם האמינו בעצמם. אחרת לא יכלו להצליח, לא חשוב כמה ה"ירצו" רצו. כתבת שאתה לא מצפה פה לפתרון. זה מציאותי. אבל אז כתבת שאין כזה. שוב אני אומר לך - אף אדם לא יודע מה אין. אפילו מה יש אנחנו בקושי יודעים. אנחנו יודעים רק מה איננו מוצאים עדיין. הביטחון שלך שאין פתרון, הביטחון ביאוש, הוא מאוד אופייני לחשיבה דכאונית. יש הרי כל כך הרבה חוסר ביטחון, חוסר ידיעה, בלבול וערפול בעולם - שעלינו להיאחז במשהו. אז אתה נאחז בביטחון שווא שאין פתרון, ביטחון היאוש. או בביטחון הגורל. כי הרי החופש להחליט, האחריות - מפחידים. אבל האמן לי, הם עדיפים. אמור: "עדיין לא מצאתי פתרון, אבל אני מאמין שיש כזה, וממשיך לחפש מתוך אמונה שאמצא אותו בקרוב". ואז אתה נותן לעצמך סיכוי (גדול!) למצוא פתרון בקרוב. השתמש באפקט פיגמליון לטובתך ולא לרעתך. כתבת שהנחת היסוד שלך היא שהעולם עדיף שיתקיים בלעדיך. בוא נבדוק זאת. עדיף - למי? למעטים הסובבים אותך? האמנם? האם שאלת אותם אם זה מה שהם מעדיפים? או שאינך מעז? או שאינך מצפה מהם לתשובה כנה? אני מניח שתשובתם הכנה תהיה שהם מעדיפים אותך בחיים גם כפי שאתה כעת. אבל אתה אולי לא תאמין לזה. אפילו אם נניח שאותם קומץ אנשים מעדיפים לחיות בלעדיך - הם לא העולם. ההנחה שלך אם כן, אינה שהעולם עדיף שיתקיים בלעדיך, אלא שכמה אנשים מעדיפים לחיות בלעדיך. אבל לא, לא לזה התכוונת כשכתבת "עדיף שהעולם יתקיים בלעדי". התכוונת שעדיף באופן כללי, לכולם. אבל זו טעות. קודם כל כי אני מעדיף אותך בעולם. שנית, כי לכל האנשים שלא מכירים אותך אין העדפה בעניין. כתבת שהמרמור והעצב רק פוגעים בסביבה. אבל מה עם הטוב שבוקע ממך? הכרת התודה שלך שכבר נכחנו בה כאן, שחיממה את לבי, יכולת הניסוח המעולה שלך שמרשימה, ההיענות שלך לדברים שנאמרים, ההתעניינות, ההוקרה- כל אלה עולים עשרות מונים על המרמור והעצב, ועושים אפקט חזק ביותר, שממנו אתה מתעלם. ההתעלמות הזו כמובן טבעית מאוד במצבך. בדיכאון אנו נוטים לנפח את השלילי ולהתעלם מהחיובי. אבל נסה לתקן זאת, אתה יכול. שאלת למה להמשיך לחיות. 1. כי החיים מרתקים ומרגשים 2. כי לא להתקיים תמיד אפשר. זה לא חוכמה. זו ברירת המחדל. לא התקיימת לפני שנולדת, ותמשיך לא להתקיים אחרי שתמות. עכשיו יש לך הזדמנות למשהו שונה, למשהו שיכול להיות נהדר, באמת, גם בשבילך, כן כן, אם רק תאמין ותתאמץ מספיק להשיג את זה, ותילחם ביאוש, ובמחשבות על הגורל. שאלת מה מצפה לך שם. ובכן, לפי ההתרשמות שלי, כאיש מקצוע, מהיכולות שלך, ומהידע הכללי שלי על חייהם של אנשים, אני מעריך שמצפים לך חיים שיש בהם סבל והנאה, תסכול והקלה, יאוש ותקווה, כעס והכרת תודה, אהבה ושנאה, עניין ושעמום, דיכאון ואושר, הישגים והפסדים, הצלחות וכשלונות, טעויות והברקות גאוניות, הרס ויצירה, התקדמות ונסיגה, והרבה צבירה - של זיכרונות, של ניסיון, של חכמת חיים, של רכוש, של חברים טובים וקשרים חברתיים, וזה רק על קצה המזלג. הרשית לעצמך להתנבא. טעות. בני אדם אינם נביאים. אינם יודעים מה יהיה, ודאי שלא יודעים מה לא יהיה. אמרת שלא יהיה כלום?! טעות גדולה. זה גם לא צודק, וגם לא חכם. לא צודק, כי זה פשוט לא נכון. לא חכם - כי זה מונע מדברים טובים לקרות לך. זה שימוש לרעה בפיגמליון. כתבת "אכלה את זמני לריק, אמכור שקרים, אתאבל על עצמי בעודי בחיים, אייסר את הורי המיוסרים גם בלעדי". כל עוד תמשיך לומר זאת לעצמך - זה מה שתמשיך להרגיש שקורה. בכוונה לא אמרתי "זה מה שיקרה", כי זה לא יכול לקרות. אי אפשר לכלות זמן לריק. אין דבר כזה. כל דבר שעושה אדם - משרת אצלו איזה תפקיד פסיכולוגי ו/או גופני. אי אפשר למכור שקרים -אפשר לשקר. אפשר למכור עיתון, שכתובים בו שקרים. שקר זה לא דבר רע. שקר הוא פשוט שקר. לפעמים הוא טוב למשקר, לפעמים רע לו. לפעמים הוא טוב לזה שמשקרים לו, לפעמים זה רע לו. לפעמים גם וגם. בכל מקרה - אי אפשר לדעת אם זה רע או טוב לו או למישהו אחר. להתאבל על עצמך אי אפשר, כי לא איבדת את עצמך. יש שיאמרו שמספיק שמישהו מרגיש שהוא איבד משהו כדי שאפשר יהיה לומר שהוא מתאבל עליו. אבל אני אומר על זה שאתה מתאבל על משאלות שהיו לך לגבי עצמך, על חלקים בדימוי העצמי שלך, על דברים שרצית לעשות ונדמה לך שאיבדת, וגם על דברים שהיו לך, או בך, ואיבדת. במילים אחרות, אפשר לפרוט את האבל הזה לכל מיני דברים שאת חלקם אכן איבדת, ואת חלקם רק נדמה לך שאיבדת. בכל אופן - את עצמך לא איבדת עדיין. גם לייסר אנשים אי אפשר. זה ערבוב בין גבולות שלך ושל אחרים. לא ניתן "לגרום לאנשים להרגיש דברים" (וייסורים זה רגש - אני מניח שלא התכוונת לייסורים פיזיים), כי אנשים אינם מכונות שאפשר להפעיל. אנשים הם אדונים לרגשותיהם, ואם הם מרגישים משהו, זה באחריותם, ברגע שהם מודעים לכך שהם מרגישים זאת. אדם לא גורם לזולתו להרגיש. אדם א' עושה X ואדם ב' מרגיש Y. זה שאדם ב' מרגיש Y זה באחריותו. זה שאדם א' עשה X, זה באחריותו. אם אתה יושב ובוכה בבית כל היום - זה באחריותך. אם ההורים שלך מתייסרים בגלל זה - זה (הייסורים הללו) באחריותם. במקום לנסות לשווא (כי אי אפשר) להיות אחראי על רגשותיהם של הזולת - קח אחריות על מעשיך ועל רגשותיך. אם תרצה אוכל להמשיך להתייחס

 

[עץ השדה2]

תודה לך

באמת. אנשים שאני מכיר שנים לא ניסו לעזור לי ככה. ישר כוחך. נתת לי המון חומר למחשבה ואני אנסה לקחת את הדברים שלך או חלק מהם ולהפנים אותם .. ובתור התחלה אשתדל לאמץ מעט מהתפיסה הריאליסטית, לוגית שלך, את החיים. זה לדעתי צעד משמעותי. יש רק דבר אחד בסיסי שאני לא מסכים איתך לגביו וזו האמונה בכך שיש אלוהים ושיש השגחה פרטית על כל אדם ואדם. אני מאמין ויותר מזה, יודע שיש אלוהים (וזה גם קשור לתפיסה הגיונית של המציאות). אז שוב תודה ואני בטוח שעוד הרבה אנשים פה בפורום ובכלל יוכלו להיעזר בך כדי לצאת מהמבוך הזה שנקרא העולם..