למה פרודו עוזב בסוף הסרט?

[אלרוס]

0פשוט מאוד

מאז מפלת נומינור אי אפשר לחזור מולינור, זו לא באמת היתה הספינה האחרונה אלא הספינה האחרונה של האלדאר, כלומר אלו שראו את אור העצים, שזה לא כולל את עלפי יעראפל ורוב לורין. סאם מפליג הרבה אחרי זה.

 

[GingerBread Man]

גלדריאל היא מהקלקונדי

היא כן ראתה את האור..

 

[אלרוס]

זה למה אמרתי רוב

גלדריאל היא היחידה.

 

[אלרוס]

תשובה

בילבו, סאם ופרודו הורשו לעלות בגלל שהם היו נושאי הטבעת, אני חושב שבטיוטות הראשוניות טולקין התכוון שזה במרום ארוון אבל אחר כך הוא שינה את זה (יובל אם אני טועה, תקן אותי), גימלי עלה בייחוד כי היתה לו פרוטקציה מגלדריאל.

 

[הרמוני]

מה זאת אומרת בטיוטות הראשונות?

הרי בספר כתוב בפרוש שארוון נתנה לפרודו את המקום על הספינה.

 

[Y. Welis]

זה דווקא היה ההיפך, והמתת של ארוון

לא הוזכרה בטיוטות, אלא רק אח"כ. מכל מקום לא ברור אם בספינה היו מספר מקומות מוגבלים, או שכל מי שהפליג מערבה היה זקוק לאישור מאחד מראשי האלדאר שבארץ התיכונה (אלרונד או גאלאדריאל או קירדאן).

 

[•aniviel•]

לא ידעתי שסאם נחשב לנושא טבעת...

כאילו הוא לא הגיעה לדרגה של פרודו ובילבו

וחח על גימלי והפרוטקציות! גם ממה שווליס אמר נראה כי אין מה לעשות, זה הכל פרוטקציות

 

[מאי יולי]

אמנם זה היה לזמן די קצר---

אבל בכל זאת הוא נשא אותה! השאלה האם גם גולום נחשב לאחד מנושאי הטבעת..

 

[•aniviel•]

גם אם הוא נחשב...

זה כבר לא ממש משנה הרבה חח

 

[Aredhel]

רגע רגע

קצת סדר... בעידן הרביעי הפליגו לארצות האלמוות: קירדן, גאלאדריאל, אלרונד, בילבו, פרודו, סאם, וכנראה שגם גימלי ולגולס. (לא הורחב עליהם) אך הם כולם הפליגו בזמנים שונים. קירדן, גאלאדריאל, אלרונד, בילבו ופרודו הפליגו כמה שנים אחרי טיהור הפלך. סאם הפליג (אאל"ט) לאחר שרוזי מתה. לא הורחב על גימלי ולגולס, אך מה שנכתב היה שהם טיילו להם בארץ התיכונה, ואז גם הפליגו. ומישהו דיבר כאן על מרי ופיפין - הם לא הפליגו, כמדומני הם מתו בשיבה טובה ונקברו ליד אאומר. (אאל"ט)

 

[Y. Welis]

גימלי ולגולאס הפליגו אחרי מות אלסאר

ובכך סיימו סופית את נוכחות חברי חבורת הטבעת בארץ התיכונה.

 

[מאי יולי]

מרי ופיפין מתו לפני אלסאר?

 

[Y. Welis]

כן. בערך 50 או 60 שנה לפניו

כי הוא היה המלך האחרון בו התגשם זכר אבותיו מנומינור, שחיו עד גיל 250-300.

 

[ferdinand]

לא נראה לי

שמי מ-ילדי אילובטר יכול להעניק "מתנה" כזאת, גם אם מדובר באחד ממלכי האלדר הגדולים כמו גלדריאל או קירדן. לדעתי ההחלטה הזאת נפלה ב-"דרגים" גבוהים יותר ב-"מערב". לדעתי גם זו שאלה שכמו שאלת בומבדיל, אינה ניתנת לפיתרון. ההסבר ה-"סיפרותי" לכך הוא שההוביטים (וכל מי שאינו בן-לילית) קשורים לעולם הזה, לארץ התיכונה. עסקי ה-"פיות" לא אמורים לעניין אותם כלל. אולי קצת לסקרן וכו' ברמה ה-"טוקית" אבל לא יותר מכך. בילבו, פרודו, סאם, וגימלי חרגו מעבר לעולם הזה. אקח את פרודו כמשל: אפשר אולי להגיד שמי שלקח חלק בכתיבת הספר האדום, "זכה" לעבור למערב... איך גימלי קשור לזה? אכן ויטמין P כלומר, אולי, אולי אפשרות הבחירה של ה-"Half Elvens" במידה קטנה ומסויימת, חלה על כל דרי הארץ התיכונה! ההוביטים, שזכו להצצה אל מעבר ל-"פלך" (וכמובן אל מעבר לארץ התיכונה) לא יוכלו עוד לחיות בשלווה. הם לא יוכלו לתפוס או אולי להסתפק במקום שיועד להם... סוף העידן השלישי, בעצם סוף כל עידן, הוא עת מוזרה שבה מתרחשים דברים מוזרים ומופלאים. ואולי זה אחד מפלאי תום העידן, שה-ואלאר נמלאו בחמלה על אותם דרי הארץ התיכונה, ש-"התערבבו" בעולם הגדול ובקורותיו, שלא יוכלו לנוח במקום אשר יועד להם, ונתנו להם רשות לחרוג ממוקמם, לשנות את גורלם... ו - לעבור "מערבה" The road goes ever on and on Out from the door where it began Now far ahead the road has gone Let others follow it who can Let them a journey new begin But I at last whith wheary feet Will turn towards the lhighted inn My evnning rest and sleep to meet (ציטוט מהזיכרון, סליחה על הטעויות) האם השיר הזה לא ראוי ל-אארנדיל המלח?

 

[Y. Welis]

מתוך מכתבו של טולקין (1963)

במדור 'תרגומים' במאמרי הפורום, הבאתי את מכתב מס' 246 של טולקין (מתוך אסופת מכתביו שהתפרסמה, והמומלצת מאוד לקריאה), בו הוא התייחס לסיבות לנסיעתם של פרודו ובילבו למערב. אני אצטט כאן (עם כמה תיקוני ניסוח קלים) את הדברים. כדאי עם זאת לשים לב שלמרות שטולקין הוא הכותב את הדברים, אלה דעות שהוא הביע כעשר שנים *לאחר* חיבור הספר - דעות שבחלקן לא התקיימו (לפחות בצורה זו) בזמן כתיבת הספר, ככל שניתן להסיק ממנו, ממכתבים מתקופת פירסומו, ומהטיוטות שלו שידועות כיום. נראה שהמחשבה הדתית שלו התחזקה הרבה יותר לאחר יציאת הספר. אין ספק שהסגנון שלו השתנה, כפי שניתן לראות בגירסאות הסילמאריליון המאוחרות - כך שיש כאן פרשנות כלשהי, גם אם כזו שקשה לנו, כצופים מבחוץ שאינם יודעים מה בדיוק חשב טולקין בכל רגע נתון, לומר כמה ממנה התקיים בזמן הכתיבה, וכמה בא לאחר מכן. אם ואם כך, זו תוספת חשובה לנאמר בספר עצמו. **** [על אחריתם של פרודו ובילבו] בתחילה דומה ש[פרודו] לא חש כל אשמה (´שלווה היתה בעיניו, לא מתח, לא פחד, לא טירוף, המשא נגול מעליו´). הוא הוחזר ל*שפיות* ולשלווה. אבל הוא חש כך משום שהוא היה נכון להקריב את חייו: הוא ציפה למות בתוך זמן קצר, ובכל זאת נותר בחיים. אבל אי-המנוחה הלכה וגברה בו. ארוון היתה הראשונה להבחין בכך, ועל כן מסרה לו את העדי שלה להקל עליו. היא גם חיפשה דרך לרפא אותו (הערה 4), אבל הוא הלך ונעשה פחות מעורב, דיבר ועשה פחות. אני מאמין שקורא קשוב ידע להבחין שכאשר המרות השחורות באו עליו, הוא נעשה מודע לכך שהוא נפגע "בדקירה, בעקיצה ונשיכה ו[ב]משא כבד"; כי לא דובר כאן רק על סיוטים שגרמו הזכרונות של אימי העבר, אלא גם האשמה עצמית: הוא ראה את עצמו ואת כל שהשיג ככישלון מוחלט. "אפילו אני חוזר לפלך, לא יהיה כאשר היה, כי שוב איני כאשר הייתי" (ג´, 240). זהו למעשה פיתוי שבא מתוך האפילה, היבהוב אחרון של גאווה: רצון לשוב כ´גיבור´ ולא לקבל את היותו כלי שרת בידי הטוב. אותה גאווה היתה מעורבת בפיתוי נוסף, אפל לא פחות, ואולי גרוע יותר – כי ככל שיסביר וישחזר את הדברים לעצמו, עדיין הוא לא השליך את הטבעת מרצונו שלו; הוא התפתה לוותר על על השמדתה, והוסיףך וחשק בה: "היא הלכה לעולמים, והכל מרוקן וחשוך" (ג´, 274) הוא אומר בשעת חולשה-של-מחלה בשנת 1420. "אח, יש פצעים שאינם מגלידים עד תום," אומר גאנדאלף (ג´, 240) והוא מתכוון ´לא בארץ התיכונה´. פרודו נשלח, או הורשה לעבור את הים כדי להירפא, אם הדבר יצליח, *בטרם מותו*. כי בסופו של דבר הוא היה ´הולך לעולמו´: שום בן תמותה לא היה מסוגל להתהלך על הארץ לעולמים, או לאורך כל *הזמן*. הוא עבר על כן ל´כור המטהר´, לגמול שהוענק לו, לפרק זמן: תקופה של מחשבה נקיה ושלווה, והשגת הבנה מלאה יותר על מקומו בתוך כל הגדולה והפשטות, שעוד ניתנה לו לשעת-מה לעשות ביופיה הטבעי של ה´ארדה שלא נשחתה´, הארץ הנקיה מכל רוע. גם בילבו הפליג בבוא שעתו. אין ספק שהיתה זו השלמת כוונתו של גאנדאלף עצמו, כי הוא חיבב מאוד את בילבו עוד מילדותו. חברתו היתה נחוצה לפרודו בהיותו מעבר לים: קשה לדמיין את חייו שם, אפילו בגן העדן עלי אדמות, בלא קרוב בן-גזעו, ובילבו היה ההוביט האהוב על פרודו (ג´, 225 וכן 235). אך בילבו היה זקוק לטובה הזו מסיבותיו שלו – עוד היתה טבועה בו חותמת הטבעת: שריד של גאווה ורצון להחזיק בה. מובן שהוא היה זקן ומחשבתו מבולבלת מעט, אבל הוא עוד גילה ´סימן שחור´ בדבריו לפרודו בריוונדל, "מה קרה לטבעת *שלי*, פרודו, שלקחת עימך?", ומשהוזכר לו מה אירע, תגובתו המיידית היתה, "מה חבל! נתחשק לי לראותה עוד פעם". כגמול על חלקו, דומה שחייו לא היו שלמים מבלי התנסות ב´מכורתם של בני לילית´, והזדמנות להאזין לאגדות ולהיסטוריות המקוריות, לאחר שכה התרגש מהקטעים הבודדים שידע עד אז. ברור כמובן שהתוכנית הוכנה והותוותה (בידי ארוון, גאנדאלף ואחרים) עוד בטרם ארוון דיברה, אולם פרודו לא קלט זאת מיד. הוא הבין את המשמעות רק כשחזר ונזכר בדברים. מסע שכזה היה בתחילה דבר שאינו חזוי או הכרחי – כל עוד תאריכו לא נקבע וניתן לדחות אותו. רצונו האמיתי היה לשוב להיות הוביט (רצון אנושי כמובן), "להיות עצמו שוב", ולחזור לדרך חייו הישנה בטרם הופרעה. אך כבר במהלך הדרך חזרה מריוונדל, הוא ראה שהוא לא יהיה מסוגל לשאת את המשא. לכן קריאתו "איך אמצא מנוחה לנפשי?" [ג´, 240]. הוא ידע את התשובה, וגאנדאלף נמנע מלענות בכוונה. באשר לבילבו, יתכן שפרודו לא הבין את דברי ארוון כשאמרה, "כי שוב לא צפוי לו מסע ארוך, זולתי אחד" [ג´, 225]. מכל מקום הוא לא קישר את דבריה עם מצבו *שלו*, כי כאשר ארוון דיברה (שנת 3019 לעידן השלישי) הוא היה צעיר יחסית: לא מלאו לו 51, ובילבו היה בן 78. אולם בריוונדל התחוורה לו משמעות הדברים. השיחות שערך שם לא דווחו בספר, אבל די מהן נתגלה בדברי הפרידה של אלרונד (ג´, 239). כבר בהמקרה הראשון של חוליו (ב-5 לאוקטובר 3019), פרודו החל להרהר ה´הפלגה´, אם כי עדיין התלבט בהחלטה הסופית – אם ללכת עם בילבו, או ללכת בכלל. אבל אין ספק שאחרי ההתקף הכבד של מארס 3020 דעתו היתה נחושה לעזוב. *******