למה ילדתי בבית (ארוך...)
אחרי שהפכתי לאמא (בלידת ביתחולים סטנדרטית עם אפידורל), הרבה דברים השתנו בי, התקרבתי לעולם הטבעי, ולמדתי טיפול בשיאצו 3 שנים. כשהגדול שלי היה בן 3, חברתי הטובה ביותר היתה בהריון וביקשה ממני שאבוא לעשות לה שיאצו בלידה. היא רצתה לנסות לידה טבעית, למרות הריון לא לגמרי תקין (לחץ דם גבוה). הלידה שלה היתה מדהימה - למרות שהכריחו אותה לשכב, היתה לידה קצרה יחסית, ואני ראיתי בפליאה את הדבר הזה, איך היא לוחצת את התינוקת שלה החוצה כאילו זה קורה כל יום. הדבר היחיד שהפריע לי היה זה שבזמן הקצר שהיינו שם לפחות 3 פעמים נכנסו להציע לה לקחת אפידורל אפילו שהיא אמרה שהיא רוצה לידה טבעית ואני חשבתי לעצמי איזה כוח צריך כדי לסרב בזמן צירים. בערך חצי שנה אח"כ עוד חברה ביקשה שאבוא איתה. מכיוון שהטלפון שלי היה על שקט, לא שמעתי שהיא התקשרה והגעתי בשלב יחסית מתקדם. היא כבר היתה בפתיחה 6, המרדים כבר היה בפתח החדר, והיא אומרת לי "את יודעת, זה לא כ"כ נורא בינתיים", אבל לא הסכימה לוותר על האפידורל. עד לאותו רגע הלידה שלה התקדמה מקסים, והיו לה את הפנים המכונסות האלה של אישה בלידה. ואז אפידורל, שכיבה במיטה, האטה בהתקדמות הלידה, ירידות דופק, לחץ של הצוות ואיומים בוואקום, מיילדת שחתכה אותה בלי להגיד שזה מה שהיא הולכת לעשות!, תינוקת דקה על הבטן, שעה המתנה לרופא שיתפור ומליון תפרים. תינוקת כבר בהסגר בתינוקיה ואף אחד לא מוכן לתת אותה לאמא שלה (זה אחד הדברים ששוברים אותי). הפעם אחרי שנה, ביקשה ממני חברה שגם היתה מטופלת בשיאצו, לבוא ללוות אותה בלידת בית. 3 ימים של שלב לטנטי מתיש עם צירים לא אפקטיביים, טיפול זירוז שלי, מקלחת ואז ציר מהסרטים, ושעתיים אח"כ תינוקת בחוץ. ענת הספיקה להגיע לחצי שעה האחרונה, ואני ראיתי אותה בפעולה והפכתי למעריצה. שוב חצי שנה, ושוב הזמנה מחברה ללידת בית עם ענת. לידה שהיתה ארוכה וקשה וקסומה, בריכה בסלון, רוגע של בין ערביים בשבת אחה"צ, מוזיקה מרגיעה, נשנושים מאת הבעל והחברות הטובות, ולידה לא פשוטה שבלי המומחיות והמקצועיות של ענת, ואם היתה קורית בבית חולים אין לי ספק שהייתה נגמרת באינסוף התערבויות. חודש אח"כ עוד לידת בית חולים של חברה. לידה ראשונה, המון שעות צירים, מיילדת באה פעם בשעה-שעתיים לבדוק פתיחה, להגיד יופי יופי וללכת. אף אחד לא עוזר ליולדת, והעיסויים שלי ממש לא מספיקים למה שהיא צריכה. אף אחד לא נותן את התמיכה המקצועית (תנוחות רצויות למשל) כדי לקדם את הלידה. בסוף היא נשברת, אפידורל, האטות בדופק, איומים בוואקום, מושכים את השילייה החוצה, דימום, רוויזיו בחדר ניתוח שבו אני נוכחת, כמויות דם בלתי נתפסות, תחושה של בית מטבחיים. אחרי כל זה, מבחינתי הבחירה הברורה היתה ללדת בבית עם ענת. היתה לי לידה לא קלה ולא קצרה. כמאמר השיר "כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת.... אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת, יהיה כך, כך יהיה, אות באות"
לא רציתי להיות מרותקת למיטה, ולא רציתי ללדת על הגב. לא רציתי שיגבילו אותי - את המחשבות שלי ואת הגוף שלי. רציתי לנוע, לשיר, להרפות, להיות בבריכה, לכרוע, להיות באינטימיות. ללדת לאור נרות. להיות חופשייה להסתובב. להיות במקלחת שלי, בסלון שלי, במטבח שלי, בחדר השינה שלי. רציתי את הבייבי שלי עליי מייד לאחר הלידה, מבלי לנתק אותה מאספקת החמצן שלה לפני שהחבל מפסיק לפעום. מבלי לנתק אותה מאמא שלה למשך כמה שעות לטובת "השגחה" בתינוקייה. רציתי לידה בטוחה. ורציתי לאפשר לה להגיע לעולם ברכות, בהתרגשות ובאהבה. לשמור על הרצף הטבעי. הנורמלי... והיתה לי לידה נורמלית... לידת חלומות!
