למה לחץ???
היי לכולן, אני רוצה להתייעץ....מצטערת מראש על האורך- אני פשוט רוצה להיות מובנת
בעלי ואני שנינו טיפוסים משפחתיים מאוד, וזו תכונה שאני אוהבת אצל בעלי, ומעריכה אותה. כמובן שזה אומר שאנחנו בקשר טוב עם ההורים והאחים שלנו ורואים אותם ומדברים איתם תכופות. למשפחתו של בעלי- כמו לכל המשפחות, יש קטעים מרגיזים שבמהלך השנים למדתי להכיר וטיפה להסתגל אליהם גם כמובן....
הבעיה היא שמאז לידת בני לפני חצי שנה, אני מתקשה להתמודד עם כל מיני סיטואציות שמבחינתי הן לא פשוטות. ראשית, ביקורים תכופים ולא מתחשבים- הנוהל הוא שאנחנו נפגשים עם הורי בעלי פעמיים בשבוע (הוא נפגש איתם יותר- פעמיים זה עם כולנו ביחד) וזה אחרי שהצלחתי להוריד את זה משלוש פעמים בשבוע. ״הברזות״ לא מתקבלות! לדוגמא אם הלכנו לאירוע של חברים חייבים להשלים את המפגש ביום אחר! הביקורים יכולים גם להיות מאוד ארוכים לדוגמא 3 שעות ויותר. בתור מישהי שמתעוררת כמה פעמים בלילה להאכיל או להרגיע מכאבי שיניים- זה לא תמיד בא לי טוב אירוח כל כך ארוך....
חוצמזה ישנם לחצים בלתי פוסקם שאתן לחמותי ״יום קבוע״ בו היא תשמור על בני. אני יודעת- צרות של עשירים וזה מאוד יפה מצידה שהיא רוצה להתפנות לזה ולעזור לנו- אני לא אומרת שלא, אממה- אני כרגע עוד לא צריכה את העזרה הזו, ויותר מכך- בני יונק ורק התחיל לאכול מוצקים ולא שותה מים או מטרנה- כך שזה לא הכי נוח להשאיר אותו עם מישהו כרגע. שלא יובן לא נכון- חמי וחמותי שמרו עלהבן שלנו מספר פעמים כשהלכנו לכל מיני מקומות- אבל זה אף פעם לא עבר חלק, ואני גיליתי שאני פשוט עוד לא מרגישה בנוח להשאיר אותו, דבר שאני בטוחה שישתנה בחודשים הקרובים כשהוא יגדל קצת. הבעיה- כמה שאני מסבירה לה שאעזר בה בעתיד הקרוב- היא ממשיכה ללחוץ וללחוץ שאלך ואשאיר לה אותו כבר עכשיו. מרוב שהיא לחוצה על זה היא כבר מתחילה להדחף לנו לכל מיני עניינים שהם ממש לא עניינו של אף אחד- מתי אחזור לעבוד איך אחזור לעבוד, ״כדאי לך לעבוד יותר״, הכל כדי שהיא תשמור על הילד. אני לא יודעת אם מכל מה שאני כותבת ברור מה מציק בכל ההתנהגות הזו- אבל הל-ח-ץ הזה: להפגש, לראות, לעשות, לשמור- הכל טוב ויפה, רק לא תואם את הצרכים שלנו ומתחיל להעיק היות שהיא דיי מרוכזת במה בא לה לעשות, ומתעלמת ממה שבעלי ואני אומרים לה שאנחנו צריכים/רוצים.
אני גם לא אוהבת שמכריחים אותי. ושכופים עליי. והסגנון שלה הוא דיי כזה- היא מציעה משהו אבל כשאומרים לה לא תודה בצורה יפה- היא מתחילה לחפורררררר ולחפורררר ולא מניחה. מיותר לציין שאם אמא שלי עושה דברים כאלו אני פשוט מתעצבנת עליה ברמות כך שהיא פשוט כבר לא עושה דברם כאלו
אני לא רוצה לריב לא עם החמים ולא עם בעלי על זה(שמודה שאמא שלו מאודדדדד מרגיזה) אבל אני מתחילה לאבד את סבלנותי ואת שפיותי. באמת חשוב לי שיהיו יחסים תקינים ומפגשים מהנים ואני שמחה שכולם שמחים על הנכד (הבכור, יש לציין) אבל אני לאט לאט נהיית פחות ופחות סבלנית לזה עד שהשבוע כשהם הגיעו לביקור של כמעט שלוש וחצי שעות- כבר לא הייתי כל כך נחמדה ברמה שהם הרגישו זאת.
מה עושים?
היי לכולן, אני רוצה להתייעץ....מצטערת מראש על האורך- אני פשוט רוצה להיות מובנת
בעלי ואני שנינו טיפוסים משפחתיים מאוד, וזו תכונה שאני אוהבת אצל בעלי, ומעריכה אותה. כמובן שזה אומר שאנחנו בקשר טוב עם ההורים והאחים שלנו ורואים אותם ומדברים איתם תכופות. למשפחתו של בעלי- כמו לכל המשפחות, יש קטעים מרגיזים שבמהלך השנים למדתי להכיר וטיפה להסתגל אליהם גם כמובן....
הבעיה היא שמאז לידת בני לפני חצי שנה, אני מתקשה להתמודד עם כל מיני סיטואציות שמבחינתי הן לא פשוטות. ראשית, ביקורים תכופים ולא מתחשבים- הנוהל הוא שאנחנו נפגשים עם הורי בעלי פעמיים בשבוע (הוא נפגש איתם יותר- פעמיים זה עם כולנו ביחד) וזה אחרי שהצלחתי להוריד את זה משלוש פעמים בשבוע. ״הברזות״ לא מתקבלות! לדוגמא אם הלכנו לאירוע של חברים חייבים להשלים את המפגש ביום אחר! הביקורים יכולים גם להיות מאוד ארוכים לדוגמא 3 שעות ויותר. בתור מישהי שמתעוררת כמה פעמים בלילה להאכיל או להרגיע מכאבי שיניים- זה לא תמיד בא לי טוב אירוח כל כך ארוך....
חוצמזה ישנם לחצים בלתי פוסקם שאתן לחמותי ״יום קבוע״ בו היא תשמור על בני. אני יודעת- צרות של עשירים וזה מאוד יפה מצידה שהיא רוצה להתפנות לזה ולעזור לנו- אני לא אומרת שלא, אממה- אני כרגע עוד לא צריכה את העזרה הזו, ויותר מכך- בני יונק ורק התחיל לאכול מוצקים ולא שותה מים או מטרנה- כך שזה לא הכי נוח להשאיר אותו עם מישהו כרגע. שלא יובן לא נכון- חמי וחמותי שמרו עלהבן שלנו מספר פעמים כשהלכנו לכל מיני מקומות- אבל זה אף פעם לא עבר חלק, ואני גיליתי שאני פשוט עוד לא מרגישה בנוח להשאיר אותו, דבר שאני בטוחה שישתנה בחודשים הקרובים כשהוא יגדל קצת. הבעיה- כמה שאני מסבירה לה שאעזר בה בעתיד הקרוב- היא ממשיכה ללחוץ וללחוץ שאלך ואשאיר לה אותו כבר עכשיו. מרוב שהיא לחוצה על זה היא כבר מתחילה להדחף לנו לכל מיני עניינים שהם ממש לא עניינו של אף אחד- מתי אחזור לעבוד איך אחזור לעבוד, ״כדאי לך לעבוד יותר״, הכל כדי שהיא תשמור על הילד. אני לא יודעת אם מכל מה שאני כותבת ברור מה מציק בכל ההתנהגות הזו- אבל הל-ח-ץ הזה: להפגש, לראות, לעשות, לשמור- הכל טוב ויפה, רק לא תואם את הצרכים שלנו ומתחיל להעיק היות שהיא דיי מרוכזת במה בא לה לעשות, ומתעלמת ממה שבעלי ואני אומרים לה שאנחנו צריכים/רוצים.
אני גם לא אוהבת שמכריחים אותי. ושכופים עליי. והסגנון שלה הוא דיי כזה- היא מציעה משהו אבל כשאומרים לה לא תודה בצורה יפה- היא מתחילה לחפורררררר ולחפורררר ולא מניחה. מיותר לציין שאם אמא שלי עושה דברים כאלו אני פשוט מתעצבנת עליה ברמות כך שהיא פשוט כבר לא עושה דברם כאלו
אני לא רוצה לריב לא עם החמים ולא עם בעלי על זה(שמודה שאמא שלו מאודדדדד מרגיזה) אבל אני מתחילה לאבד את סבלנותי ואת שפיותי. באמת חשוב לי שיהיו יחסים תקינים ומפגשים מהנים ואני שמחה שכולם שמחים על הנכד (הבכור, יש לציין) אבל אני לאט לאט נהיית פחות ופחות סבלנית לזה עד שהשבוע כשהם הגיעו לביקור של כמעט שלוש וחצי שעות- כבר לא הייתי כל כך נחמדה ברמה שהם הרגישו זאת.
מה עושים?
