אז היינו בלונדון...
ולא כמו לונדון! מאז שעליתי לארץ מתסכל אותי שאינני יודע כיצד להגיע ממקום למקום בתחבורה ציבורית. תזרקו אותי בכל מקום בעולם המפותח (כולל במקומות כמו יפן שהמבקר בהם צפוי להיתקל באתגרים לשוניים) ואני מסתדר יפה עם התחבורה הציבורית ומוצא את הדרך הטובה ביותר להגיע למעוז חפצי. רק בארצי שלי, אין לי מושג כיצד להגיע. כשאני נוחת בתחנה מרכזית או תחנת רכבת, אני עומד בכביש הסואן, ומתבונן באוטובוסים הרבים הנוסעים בכל הכיוונים. לכל אוטובוס צג מהודר המראה את היעד הסופי (שלעיתים הוא מקום שכוח-אל...) אך לא ברור מה התדירויות והמסלולים, מי מגיע ליעד בעשר דקות ומי עושה קודם כברת דרך ענקית בשכונה הקרובה. והאם קיים איזה שלט אזהרה המראה שקו מסוים שאני ממתין לו כבר חצי שעה הפסיק לפעול דווקא בשמונה בערב! אני פשוט עומד חסר מידע כסומא בארובה, מחפש איזה נוסע קבוע שנוסע לאותו כיוון שלי... יתכן והמצב כבר השתפר בחלק מן הערים, אבל לפחות בירושלים שבה אני גר המצב רע מאד. נדמה לי שאפילו היום אין עדין אתר באינטרנט המפרט את מסלולי כל האוטובוסים - העירוניים והבינעירוניים - ואת לוחות הזמנים, וחבל. חלק מזה שייך לפגם במנטליות הישראלית (הרבה סליחות על הקביעה הכוללנית, אבל נראה לי שכך פני הדברים) הקובעת שכל מי שצריך לדעת משהו כבר יודע אותו. לפי אותו עקרון מהפכני אין צורך בשלטים, מפות, לוחות זמנים או הוראות הפעלה. כולם לומדים בשיטת הטלפתיה ומה-"פה לאוזן". יצא לי לא פעם להיכנס לכביש חדש לגמרי, ולהזדקק לעצור בצד ולחפש במפה כאשר אינני מוצא שלט המראה באיזה יציאה לפנות כדי לנסוע לעיר חשובה כמו חיפה או תל-אביב, או לאזור התעשיה המפואר הסמוך. אומנם המצב משתפר בשנים האחרונות, אבל ההרגשה היא שצריכים לעשות מאמץ עילאי כדי להתגבר על האינסטינקט לקמץ במידע כי "מי לא יודע?" "ומי שלא יודע הכי טוב שישאל אנשים"... תוסיפו אלמנטים מעצבנים במיוחד הנובעים ממקומינו המיוחד באזור אסון אנושי של העולם. לדוגמא, קחו את הטור הענקי והדחוס הנוצר בכניסה לקניון תחנת האוטובוסים המרכזית בירושלים כאשר אוטובוס מגיע מחוץ לעיר ופורק את נוסעיו ליד השומר המחטט בתיקים ומזוודות. אבל אין צורך להמתין בטור להיכנס לקניון רק כדי לצאת תוך 30 שניות לרחוב שבו עוברים האוטובוסים העירוניים. מי שכבר התאמץ והפעיל את נחישותו תושייתו (הרבה כאן מושתת על נחישות ותושיית הנוסע - והאזרח בכלל...) מבין שאפשר לבצע "איגוף" גדול ולא נח (אבל כדאי) מסביב לקניון, ובכך יחסוך מעצמו המתנה בתנאי סיר לחץ הנמשכת כ-25% מזמן הנסיעה בין תל-אביב לירושלים. מישהו אומר לנוסע שאפשר לא לעבור דרך הקניון המאובטח? מישהו שם שלטים המראה כיצד לגשת לתחבורה התוך-עירונית? מישהו עושה את הדרך קלה יותר וממקם מעבר חצייה מול היציאה לרחוב הראשי הסואן? מה פתאום! מי שרוצה לדעת אם אפשר לא לעבור דרך הקניון ישאל את השומר הלחוץ המתעסק עם 60 נוסעים על מזוודותיהם, פאוצ'יהם, עגלותיהם, תינוקותיהם ונשקיהם. נראה אותו מנסה לשאול שאלה קטנה! מייאש! עכשיו לנושא לונדון: מאחר וגדלתי שם, אני יכול להעיד על כך שגם שם, עד שנות השבעים לפחות, לא הייתה אינטגרציה טובה בין השירותים השונים מבחינת לוחות זמנים מתואמים וכירטוס משותף, וכרטיסים יומיים למערכת כולה וגם למגזרים נבחרים ממנה. היו גם עיוותים ממש דביליים כגון חוסר מעבר צפון-דרום ברכבת עילית ומי שנסע מהחוף הדרומי לצפון אנגליה נזקק להחליף לרכבת התחתית (הבלתי-מתאים למזוודות גדולות) כדי לעבור בין שתי תחנות קצה גדולות המשרתים את הצפון ואת הדרום. הקידמה הפנטסטית שהביאה לתחבורה היעילה והידידותית של היום הושגה בשני העשורים האחרונים (אם כי רוב תשתית המסילות הרכבת הייתה קיימת כבר שנות דור, שלא כמו אצלינו). אנחנו בפיגור עצום מבחינת תחרות בשירות, אינטגרציה, הקמת תשתיות, מידע לציבור, ותמריצים ללקוחות. אם מישהו רציני וגם מקצועי ייכנס פעם לתפקיד שר התחבורה, אולי משהו יזוז גם כאן. וברוח אופטימית יותר אסיים בהבעת דעה אישית שדברים כן מתקדמים בישראל: דוגמא היא שהיום יש לנו תשתית טלפוניה מן הטובות בעולם, כאשר זכורני שלקח שנה וחצי להתקין לנו קו טלפון בשכונה ירושלמית חדשה בשנת 1981, והיינו צריכים להמתין עד 20 דקות לצליל חיוג בתקופות עמוסות! והמחיר של שיחות למשפחה בלונדון היה מחריד (מצב שבו כולם הפסידו: לא התקשרתי הרבה כי יקר מדי, ולא הרוויחו עלי כי לא התקשרתי הרבה) לעומת היום! נו, די כבר... דוד
