למה לא נזהרת?
--- *צלצול טלפון* -"היי אמא. מה נשמע?" -"הכל בסדר. מה את עושה?" -"אני? כלום." -"כלום?" -"כן, סתם כלום... אמא, אוף, אני לא אוכלת כלום, זה מטורף. כבר הורדתי 3 קילו בלי רצוני, אמא..." -"את..." -"לא, אני לא מפתחת אנורקסיה. ממש לא. פשוט אין לי צורך לאכול... בעעע..." -"אולי את בהיריון? חהחהחה..." -"אה... מה..? ה..יריון... אה כן חחח..." -"חחח, אני אהרוג אותך... טוב, נקבע לך תור לרופא, בסיידר?" -"אה אוקיי, טוב." -"איפה אחיך? בבית?" -"כן, סתם רואה טלוויזיה." -"אה אוקיי. טוב, ביי ביי חמודה." -"ביי..." *** שיט. שיט! אלוהים ישמור. מה אני עושה עם עצמי? כולי רועדת. אולי היא צודקת... כן, לא, די זה לא קורה לי... אולי באמת..? לא, אוף לא... אני צריכה ללכת לרופא לבד... אבל למי? ואיפה? ומי יעזור לי? אני לא יכולה להגיד לו. אוי... אוי מפגרת אחת... אז מה אם נסחפת, אז אם בלהט התשוקה הטיפשית הזו לא השתמשת ב... גאד דאמאט. מה אני עושה? *** "אורית... אני צריכה לספר לך משהו." אורית התיישבה על המיטה שלי. "מה קרה?" היא שאלה. התחלתי לבכות לה בפרצוף. "מה קרה חמודונת?!" היא אמרה ובאה לחבק אותי. בכיתי בערך עשר דקות, והיא חיבקה אותי. "אני... שיואו, אני לא מצליחה להגיד את זה... אני חושבת ש... כן. אני בהיריון." היא הביטה בי בזעזוע. "אבל אמרת שהשתמשתם ב..." קטעתי אותה בצרחה שקטה. "אני יודעת, אני יודעת, אז לא אוקיי? אוף. אוף!!! אני צריכה עזרה..." היא הביטה בי. "נלך, אוקיי?.. נלך יחדיו לרופא. נראה אם זה בכלל זה. את בטוחה?" היא אמרה. "מה זה כבר יכול להיות..?" היא השתתקה. החזיקה לי את היד. "הכל יהיה בסדר..." היא אמרה בקול מעורער ביותר. *** "איך את מרגישה?" הוא שאל בעיניים מחויכות. "יותר טוב, תודה. אני די רעבה, למען האמת... סוף כל סוף..." הוא חייך. "אבל תגיד... לא יהיו לזה השפעות, ולא תספר את זה לאף-אחד... הבטחת לי... נכון?" הוא חייך. "אני רופא שלך, ואני המלצתי לך לספר את זה להורייך. אבל אם את לא רוצה, ואני מבין אותך, אז אני מכבד אותך. עכשיו צאי לחברה שלך... נראה לי שהיא מאוד לחוצה." הוא הצביע לעבר הדלת, שם ראיתי את אורית מנסה לברר מה קורה, הולכת הלוך ושוב ומשתגעת לגמרי. הודיתי לרופא, ויצאתי. "נו, איך היה?" היא שאלה אותי בשקט אחרי שהביאה לי חיבוק גדול. "לא יודעת. לא הרגשתי כלום. אבל... אבל אני מרגישה קצת יותר טוב." חייכתי בעצבות. "בואי נלך לאכול משהו, הא?" היא אמרה לי והחזיקה את היד. הלכתי איתה. מה כבר הייתי יכולה לעשות? --- מילדה שמאוד מקווה שזה לא מה שהיא חושבת שזה. צהריים טובים לכולם.
--- *צלצול טלפון* -"היי אמא. מה נשמע?" -"הכל בסדר. מה את עושה?" -"אני? כלום." -"כלום?" -"כן, סתם כלום... אמא, אוף, אני לא אוכלת כלום, זה מטורף. כבר הורדתי 3 קילו בלי רצוני, אמא..." -"את..." -"לא, אני לא מפתחת אנורקסיה. ממש לא. פשוט אין לי צורך לאכול... בעעע..." -"אולי את בהיריון? חהחהחה..." -"אה... מה..? ה..יריון... אה כן חחח..." -"חחח, אני אהרוג אותך... טוב, נקבע לך תור לרופא, בסיידר?" -"אה אוקיי, טוב." -"איפה אחיך? בבית?" -"כן, סתם רואה טלוויזיה." -"אה אוקיי. טוב, ביי ביי חמודה." -"ביי..." *** שיט. שיט! אלוהים ישמור. מה אני עושה עם עצמי? כולי רועדת. אולי היא צודקת... כן, לא, די זה לא קורה לי... אולי באמת..? לא, אוף לא... אני צריכה ללכת לרופא לבד... אבל למי? ואיפה? ומי יעזור לי? אני לא יכולה להגיד לו. אוי... אוי מפגרת אחת... אז מה אם נסחפת, אז אם בלהט התשוקה הטיפשית הזו לא השתמשת ב... גאד דאמאט. מה אני עושה? *** "אורית... אני צריכה לספר לך משהו." אורית התיישבה על המיטה שלי. "מה קרה?" היא שאלה. התחלתי לבכות לה בפרצוף. "מה קרה חמודונת?!" היא אמרה ובאה לחבק אותי. בכיתי בערך עשר דקות, והיא חיבקה אותי. "אני... שיואו, אני לא מצליחה להגיד את זה... אני חושבת ש... כן. אני בהיריון." היא הביטה בי בזעזוע. "אבל אמרת שהשתמשתם ב..." קטעתי אותה בצרחה שקטה. "אני יודעת, אני יודעת, אז לא אוקיי? אוף. אוף!!! אני צריכה עזרה..." היא הביטה בי. "נלך, אוקיי?.. נלך יחדיו לרופא. נראה אם זה בכלל זה. את בטוחה?" היא אמרה. "מה זה כבר יכול להיות..?" היא השתתקה. החזיקה לי את היד. "הכל יהיה בסדר..." היא אמרה בקול מעורער ביותר. *** "איך את מרגישה?" הוא שאל בעיניים מחויכות. "יותר טוב, תודה. אני די רעבה, למען האמת... סוף כל סוף..." הוא חייך. "אבל תגיד... לא יהיו לזה השפעות, ולא תספר את זה לאף-אחד... הבטחת לי... נכון?" הוא חייך. "אני רופא שלך, ואני המלצתי לך לספר את זה להורייך. אבל אם את לא רוצה, ואני מבין אותך, אז אני מכבד אותך. עכשיו צאי לחברה שלך... נראה לי שהיא מאוד לחוצה." הוא הצביע לעבר הדלת, שם ראיתי את אורית מנסה לברר מה קורה, הולכת הלוך ושוב ומשתגעת לגמרי. הודיתי לרופא, ויצאתי. "נו, איך היה?" היא שאלה אותי בשקט אחרי שהביאה לי חיבוק גדול. "לא יודעת. לא הרגשתי כלום. אבל... אבל אני מרגישה קצת יותר טוב." חייכתי בעצבות. "בואי נלך לאכול משהו, הא?" היא אמרה לי והחזיקה את היד. הלכתי איתה. מה כבר הייתי יכולה לעשות? --- מילדה שמאוד מקווה שזה לא מה שהיא חושבת שזה. צהריים טובים לכולם.
