למה לא (ט)

[סינקדוכה]

למה לא (ט)

סיבות שהצלחתי לגייס:
- הסכין הרגילה לא כאן, לא סניטרי להשתמש באחת שמבשלים בה אחר כך.
- כבר התקלחתי היום, וחבל על המים.
- לכי תסבירי לחבר שלחתולה זוויות מיוחדות כל כך.

תמיד יש את המשפט הדבילי שאומרים לטבעונים, "אם לא אמורים לאכול את זה, למה זה כל כך טעים?".
וככה אני מרגישה עכשיו, אם אני לא אמורה לפגוע בעצמי, למה זה מרגיש כמו הדבר הנכון ביותר לעשות?

לא אפגע בעצמי. אין לי כוח לכל הבלגן שזה עלול לגרור.
אבל אין מה לומר, הצורך שם (כל הכבוד לי שסוף סוף מרגישה צורך, מה?).

 

[קולדון]

ומה כן...?

מה כן יכול להרגיע ולעזור?


אני מתארת לעצמי שאחרי שאת חותכת ההרגשה של ההקלה היא מיידית. ( מיידית אבל אחכ את בכל זאת מרגישה רע בגלל שחתכת)

בדרכים אחרות עדיין ניתן להרגיש הקלה, פשוט זה יקח קצת יותר זמן.
לי אישית ברגעים קשים עוזר פשוט לכבות הכל, לסגור את האור, להכנס מתחת לשמיכה, לשים כמה שירים שאני אוהבת ופשוט לנסות לנשום ולהרגע לאט לאט, ולתת זמן להרגשה הרעה לעלות ולצוף לפני שמנסים להעלים אותה.

 

[סינקדוכה]

מחשבות זן

היי קולדון,
את מתחברת למחשבות שהיו לי עכשיו.
לפעמים אני תוהה אם הקלה היא בעצם מה שטוב לי לחפש, אם זו לא בעצם עוד דרך להשתיק את הגוף שלי שרוצה להגיד שבעצם כואב.
יש משהו בלהרגיש את התחושה הרעה, כשעוברים את הסף שנדמה שאם אגיע אליו לא אוכל עוד להתקיים, שכמעט נוסך שלווה. נורא זני מצידי, אני יודעת, אבל אולי בודהה היה אדם נבון.
אולי לחתוך זה מעשה של אמצע - לסרב להשתיק את הכאב, אבל לא להצליח לעבור את הסף שהופך אותו למציאות נסבלת. ואמצע, כידוע, זה מצב שתמיד קשה לשהות בו יותר מידי.

לא יודעת, בלגן של מחשבות בעל-כתב. שורה עליי רוח זנית משהו.

 

[קולדון]

טריגר

לא כל כך הבנתי אני חושבת.

מהניסיון המועט האישי יש לי עם צורך לפגוע בעצמי פיזית
תמיד הרגשתי שאני רוצה לתת ביטוי פיזי לכאב שבאותו רגע הרגשתי אבל היה לי קשה מידי להכיל.
נניח כמו ברגעים בהם קיבלתי חדשות רעות במיוחד, הרגשתי רע אבל לא יכולתי לתת להרגשה הרעה באמת לצוף כי זה היה ײַתר מידי, אז ניסיתי לנתב את ההרגשה הרעה למקום אחר.
התחושה של אחרי היא כמו של שחרור לחץ שהוחזק.

אני לכ כל כך מבינה את החיבור של לחתוך עם חוסר רצון להתקיים. את מתכוונת לתחושה הרעה הפיזית או זו שקדמה לה, הנפשית?

 

[סינקדוכה]

הייתי מסורבלת... (ט' ליתר ביטחון)

אם אין לך כוח להתפלספות שלי, אל תרגישי מחויבת. אני מעורפלת לעצמי, נראה לי די מתיש לנסות להבין אדם שלא לגמרי מבין את עצמו...
התכוונתי שכשכואב וקשה ברמה שאני רוצה לפגוע בעצמי נדמה שהאפשרויות היחידות שיש הן או לגרום לזה להיעלם או לא להתקיים יותר בעצמי. כאילו אם אמשיך להחזיק את הכאב הזה לא אוכל לשאת אותו בחיים.
ואז חשבתי על זה שהאפשרות הראשונה, לגרום לזה להיעלם, היא דרך להשתיק את עצמי ואת הכאב שלי, משהו שאני מנסה ללמוד להימנע ממנו.
והאפשרות השנייה לא משהו גם היא, לא להתקיים.
והתייחסתי לשלישית, להישאר עם הכאב, גם כשנדמה שעוד רגע אני כבר לא אוכל לשאת אותו. "לקבל את הסבל". ויש איזו נקודה, שלרוב אני לא מצליחה לדמיין אותה מראש, שבה הסבל הזה נהפך למשהו שאפשר לשאת. כמו שבזן יש הפרדה בין כאב לסבל - הכאב הוא בלתי נמנע בחיים, הסבל, התפיסה שלנו אותו, היא ברת שינוי. לומר לעצמי כן, כואב לי, אבל זה בסדר (בלי לגלוש לניתוק או להענשה עצמית. בסדר במובן של זה מה יש ועם זה ננצח).

פגיעה עצמית, כמו שאת אומרת, היא ניתוב של הכאב. כאילו אם אזיז אותו ממקום למקום זה ישנה משהו.
עלו בי מחשבות בימים האחרונים של להפסיק לנסות להזיז אותו, אלא לתת לו את המקום שהוא דורש.

 

[קולדון]

אם ככה אז לגמרי הבנתי אותך (בהתחלה) ט'

העניין הוא, שלתת לכאב את המקום שלו, לא אומר לחיות איתו באותה עצמה מעכשיו ועד עולם.
כמו שהפגיעה העצמית מעלימה את הכאב הספציפי לזמן מסויים ומוגבל,
כך גם התמודדות אחרת (לא הרסנית) עם הכאב הזה לא תעלים אותו, אבל תרגיע אותו לזמן מסויים.
בניגוד לפעולהה הפוגענית, כשאת מתמודדת בצורה אחרת עם הכאב הבילתי נסבל הזה, את מתחזקת.
לא מרגישים את זה מייד אבל זה כוח שצוברים עם כל התמודדות כזו ואחרי כמה זמן פתאום תשימי לב שאת חזקה יותר, שאת מסוגלת לפנות יותר מקום ליותר כאב, שחלק מהדברים קצת עובדו ויותר אפשריים לעיכול, לדיבור.

אני אישית מרגישה שהמצב שלי מגיל 3 וחצי ועד עכשיו במגמת שיפור.
אני אומרת את זה בשיא הרצינות, שאני מודעת לכך שבגיל 3 וחצי התחלתי ממש לסבול. מהגיל הזה ועד לגיל שהתחלתי לעשות עם הרגשות הקשים שלי משהו פראקטי ובריא, הצטברו לי שנים של מלא מלא הרס, כאב והסתבכויות שגרמו לכל כאב שעלה בלי להיות ממש בלתי נסבל ובלתי נתפס.

הדבר הראשון שרציתי לעשות (כי אני בנאדם אולי קצת הזוי אבל גם מאוד פראקטי) היה למצוא דרך לתת לכאב הזה מילים פשוטות ונגישות, להפוך אותו למשהו אפשרי שקיים בעולם, כזה שאפשר להסתכל עליו, להגדיר אותו, להתמודד איתו
בהתחלה זה היה ממש לא אפשרי. לא יצאו לי מילים, לא יצאו לי ציורים, לא יצא לי כלום חוץ מרצון להתפלץ רק מהמפגש עם מחשבה הכי קטנה שהעלתה בי זכרונות כואבים.

אז הרעיון הוא לפנות מקום ממש םירור אחרי פירור.
כמו יהלום שמכוסה בערימה ענקית של חרא (סליחה על המילה) אבל כל פירור קטן כזה של חרא שאת מורידה את מרגישה שאת יכולה לנשום כבר הרבה יותר טוב. כלומר, לא להבהל מהכמות של הדברים שצריך להתמודד איתם. להתמודד עם מה שאת כרגע יכולה לזכור שאת מפנה מקום לנשימה.
וגם לזכור, שזה תהליך, שהוא משתלם, שזה באמת באמת עובד.
יש דברים שאני מדברת עליהם היום בחופשיות ואפילו פה בפורום אחרי המון זמן של כתיבה ושיתןף לא הייתי מסוגלת לכתוב במילים רק ממש טיפונת לרמוז, או לכתוב שאני לא מסוגלת לכתוב, עד כדי כך. אפילו בלי יותר מידי מטאפורות וכל זה.
והמטרה שלי הייתה להפוך את כל הכאב שיש לי למשהו נגיש, שאפשר להחזיק ביד, להסתכל עליו, להפוך אותו לאנושי..

 

[levshavur]

אפשר לשאת את הכאב

סינקדוכה שלום,
במקרה שלי בתור שלב מעבר עד שהייתי מסוגלת להתמודד עם הדחף הזה של פגיעה עצמית בכוחות עצמי, הייתי צריכה עזרה. הייתי צריכה מישהי שתקשיב ותכיל ותהיה שם בשבילי. זה לפעמים אולי מתיש את הסביבה, ולכן קיימים גם כול ארגוני העזרה למיניהם כמו ער"ן או סה"ר...
כשהייתי בהוסטל זה היה 'קל' - פשוט לפנות למדריכה ולהגיד שקשה לי ואני צריכה שיחה. אבל לא תמיד זה היה אפשרי כי היא אולי בדיוק משגיחה על 'תורנות מטבח' או שבכלל זה מדריך גבר שאני לא מסוגלת לדבר אתו על דברים אישיים...אבל עצם המאמץ הזה לעצור את הפגיעה העצמית השתלם לי, ופרקתי גם בכתיבה. בשלב כלשהו, של העיבוד של הטראומה, וככל שהטיפול הצליח, הצורך בפגיעה עצמית הלך ופחת, עד שבשלב כלשהו פתאום הייתי עם המחשבה: כבר המון זמן שלא הייתי עם פגיעה עצמית...ומשם זה נגמר.
כיום, כאישה נשואה זה גם קל יותר כי בכול זאת אני לא לבד, ועם העמקת הקשר, אנחנו גם לומדים היכן אפשר לשתף ברגשות, והיכן ההתמודדות האישית של כול אחד מאיתנו...
אני מאמינה שאם תנסי, תצליחי בסופו של דבר לצאת מפגיעה עצמית. זה עניין של תרגול, כמו ללמוד טכניקה חדשה...
לבשה.