למה חלק מהאנשים

[KAS3]

למה חלק מהאנשים

נלחמים בהפרעה ויודעים שזאת מחלה שצריך לנצח ואחרים מתייחסים להפרעה כמו למישהי אמיתית ונותנים לה שם ובלוגים

 

[אלומת האור]

זה באמת מעניין

אני חושבת שאנורקסיה ובולמיה הן המחלות היחידות שהחולות בהן (לא כולן, אבל אולי רובן) פשוט סוגדות להן.

 

[Kalphana Vera]

אני לא חושבת שזאת סגידה (טריגר?)

אולי סוג של רציונאליזציה, שכמובן מעוותת מן היסוד, שמאפשרת להמשיך בהתנהגות החולה למשך תקופה ארוכה יחסית.

אני חושבת שיש המון סוגים של חולות בהפרעות אכילה (אני לא מדברת על סוגי המחלות, אלא על סוגי החולות), ונכון, חלקן סוגדות ל"אנה" או "מיה" או מי שזאת לא תהיה, אבל אני דווקא חושבת שאלה הן המיעוט. אני לא באמת יודעת, אבל זוהי דעתי.

למה שאת קוראת לו "החולות בהן פשוט סוגדות להן" אני מגדירה כהיאחזות כמעט פתאלית, כל אחת מסיבותיה שלה.

 

[siriusgirl]

יותר מזה

למה חלק נותנים לה שם ומתיחסים אליה כמו למישהי ותוכדי מנסים להלחם בה?

 

[clastic]

שאלה עוד יותר מעניינת

תהיה לדעתי איך זה שאנשים עוברים בין המצבים שתארת:
ממצב של פורומים ובלוגים סטייל ״פרו-אנה״ למצב של רצון עז ומאמץ אמיתי להחלים.

די טבעי בעיני שיש יש גם X וגם Y בעולם;
אנשים הם שונים, המטענים שלהם שונים וזה דווקא מוכר לנו מאינסוף תחומים.
אבל מה מניע אדם שהיה שרוי עמוק ב-X לעבור ל-Y?
ועוד הרבה יותר חשוב מזה: איך ניתן לסייע ולעודד שזה יקרה?

ואם כבר מהרהרים בקול רם, ניקח גם בחשבון מצבי ״יו-יו״: מעברים חוזרים ונשנים בין מצבי חולי קשה למצבי בריאות (או כמעט בריאות).
וגם מצבי ביניים שנראים לנו כאילו סותרים אבל כולנו מכירים אותם: הרצון להחלים והפחד מההחלמה.
הרצון להפטר מהמחלה ובו-זמנית הפחד להשאר בלעדיה.

באמת נושא מעניין.

 

[שני 1099]

לפי דעתי...(ט)

זאת אומרת, מניסיון אישי לפחות, כשאני מנסה להחלים ולהילחם בהפרעה, יוצא מצב שאני מתחילה להשמין והמחשבות הרעות חוזרות ואז פתאום אני מתגעגעת להפרעה ומתחילה "להעריץ" אותה ולשאוף לה ש"תציל" אותי. ואז כשאני שוב נשאבת לתוכה אני שוב מתחילה לשנוא אותה ולמאוס בה ולרצות להחלים. זה מן מעגל שלעולם לא נפסק וכל כך קשה לצאת ממנו...