כדי שנוכל לקרוא, ותוכלי לפרוק...
למה שוב עצוב? אני לא יודעת... ספרי לנו את: למה עצוב לך? מה קרה?
למה אני מסתכלת קדימה ורואה רק שחור? אולי מנסיון העבר. אולי מתוך ייאוש. אבל זה יישתנה, העולם לא צבוע רק שחור, וגם שחור יכול להתפרש כלילה, שזה זמן נעים...
למה אני כל כך מפחדת? כי את לא רואה את ההגנה, כי את לא יודעת מה עומד לקרות. אבל חוסר-ידיעה מתחלף בידיעה, לבסוף, והכל ייפתר.
למה בא לי לבכות? כדי לפרוק את הרגשות, זה רק טבעי. בכי, מאיה...
למה אין לי לאן לברוח? כי את לא אמורה לברוח. כי את אמורה להישאר, להתמודד ולהמשיך הלאה, ואת מסוגלת לזה.
למה הכל כל כך מעצבן, מכעיס, מרתיח? הרבה פעמים כשקשה לנו, הכל נעשה מסובך מדי, וזה יוצר את הכעס. אבל אם מכניסים הכל לפרופורציה ומביטים בגובה העיניים בעולם - הוא משתנה וגם אנחנו.
למה כבר אין לי סבלנות לאף אחד? אולי כי את לא מרגישה שהם יכולים לעזור, אולי כי יש לך בעיות משלך להתמודד אתן. אל תעמיסי על עצמך, מגיע לך זמן לפתור את הבעיות שלך, לעזור לעצמך.
למה שום דבר לא מצליח? זה לא נכון, את פשוט לא רואה את הדברים שכן מצליחים, כי את מרגישה רע. אבל אולי גם הקושי מכביד עלייך, הכאב - אולי אם תוכלי להיות יותר רגועה ומאוזנת דברים יצליחו יותר.
למה אני לבד? את לא לבד, את איתנו. למה את מרגישה לבד? נסי להתקרב לאנשים שחשובים לך, הם רק יפסידו אם לא יירצו אותך בקרבתם.
איך זה שכולם מחייכים מסביב? לא כולם מודעים לכאב שלך. לא כולם יודעים. צריך לשתף אותם כדי שיידעו, כדי שיסייעו לך. והם שמחים כי העולם הוא יפה...
איך זה שכולם רוצים להיות לבד ואני רודפת אחרי הביחד? זה לא נכון. כולם רוצים חברה, ברמה מסוימת. גם אם הם רוצים לבד, הם בטח עדיין רוצים את הביטחון שיש לאן לחזור, ולמי. לפחות רובם. את לא מוזרה בעניין הזה, את נורמלית - ויש לך צורך בנחמה. זה מובן לחלוטין.
איך זה שהבטן כואבת והעיניים נפוחות? זה קורה אחרי שבוכים הרבה...
איך זה שפתאום בא לי ליפול? לפעמים יש הרבה נחמה בהרגשה של הכאב, בשייכות של העצב. אבל זה רק במחשבה - התחושה האמיתית קשה מאד... למרות שהדכאון ממלא אותנו, הוא אוכל מבפנים.
איך זה ששוב אני לא מצליחה לדבר, להוציא את הכאב? כי קשה, לא תמיד רוצים להסביר, לא תמיד יכולים להוציא את הכל, להיות גלויים. אבל אם תנסי לכתוב, או לבכות, אני בטוחה שתצליחי יותר... כמו שאת עושה עכשיו, יקרה.
איך זה ששוב אני מוצאת ת´עצמי יושבת ובוהה בקירות? כי את לא עושה משהו אחר. מה את רוצה לעשות?
למה אין לי כוח לזוז, לפעול? קראת פעם את "הסיפור שאינו נגמר" / מיכאל אנדה? ארטאקס, סוס קטן בסיפור, טובע שם בביצות העצב. העצב הוא המכביד עלייך, הוא המקשה - אולי יש גם כעס, עלבון, תחושות קשות. אבל כשתביני אותן ותפתרי אותן מן המקור, תוכלי גם לזוז יותר...
למה אני לא רוצה לראות אף אחד? אולי את מרגישה שאין לך כוחות להתמודד, אולי האנשים המתאימים לא לידך... אבל לפחות את רואה את ההודעות שלנו כאן בפורום... נכון?
ולמה אין לי את מי לראות? יש לך. יש משפחה, ואנחנו כאן, ויש עוד אנשים שאכפת להם ממך, אני בטוחה. ואם לא - העולם הוא גדול, כל-כך הרבה חוגים בו, כל-כך הרבה מסגרות והזדמנויות... נסי להכיר עוד אנשים. זה לא קל, אבל קשה זה לא בלתי-אפשרי.
משהו מוכן לקחת ממני את הבדידות? לא הייתי לוקחת אותה לעצמי, אבל ממך - בהחלט. לא מגיע לך להיות בודדה, ואתנו את באמת לא בודדה... את אתנו.
משהו מוכן לקחת את הכאב? שוב, אני - ואני בטוחה שעוד רבים אחרים. אבל את היחידה שמסוגלת לפזר אותו, מאיה. הוא שלך.
משהו מוכן ללטף לי את הראש ולהגיד בבטחה שהכל יסתדר? *ליטוף ראש וירטואלי* הכל יסתדר... אני באמת מאמינה בזה. ואני מאמינה בך, מאיה. התשובות שלי הן קצרות, התשובות שלי הן לא מעמיקות, אבל הן התחלה... את צריכה לענות עליהן. ((((((((((((((מאיה))))))))))))))) שלך, פיקסי לד.
