למה אני פה?
חשוב לי להסביר את זה ולשתף אתכם בכמה דברים כדי שמה שקרה כאן ב"שרשור הטראומה" לא יקרה שוב. הפורום הזה לעניות דעתי אמור להיות מקום רך ותומך לכל יושביו ומשתתפיו והשרשור הזה לא שיקף את זה ולי יש חלק לא קטן בזה. ומי שרוצה באמת להבין יצטרך להתרכז ולקרוא את מה שאני כותב פה עד הסוף, וזה לא יהיה קצר.
אני מצרף כאן תמונה בכוונה. זה אני, לא זוכר בדיוק באיזה גיל אבל אפשר לנחש בקירוב. זו הפעם הראשונה בחיים שהחזקתי גיטרה ואפשר לראות את האושר על הפנים. לאחרונה "ראיינתי" את הורי מכל מיני סיבות בנושאים הקשורים לאימוץ ואחד הדברים שרציתי לדעת היה החוויה שלהם את הילדות והנערות שלי. איזה ילד הם ראו וחוו. מסתבר במבט לאחור שבשונה אולי מהחוויה שלי באותו הזמן, אני גדלתי בבית נורמלי לגמרי. זה לא שלא היו שם עניינים אבל לא יותר מאשר בכל בית. גדלתי בבית יקי-אנגלוסקסי, מה שדי מבטיח קצת עניינים של ביטוי רגשי מאופק אולי, קפדנות יתר על סדר וחוקים, אבל האמת היא שזה לא חרג מתחום הנורמלי כי באותו זמן בבתים אחרים היו "שריטות" אחרות. כל אחד והבית שלו והמשפחה שלו והבעיות שלה. אבל שוב, נורמלי לגמרי.
עוד מסתבר, שההורים שלי חוו ילד חברתי, שמח, פעיל בתחומים שונים כמו ספורט ומוזיקה ועוד. הייתי מה שקוראים ילד מקסים, כזה שממש אי אפשר לכעוס עליו גם כשהוא משתובב קצת יותר מידי, והייתי שובב לא קטן. את בית ספר לא אהבתי, אבל גם זה היה די נורמלי. גם בגיל העשרה הם חוו דברים דומים שכמובן בהתאם לגיל כללו מרד נעורים, בעיטה בחוקים וויכוחים עם ההורים על כל מיני דברים, אבל שוב, בסה"כ זה נראה לא שונה בהרבה מבני השכבה שלי ומה שאולי כן היה שונה יוחס לאישיות שלי שהיתה אולי קצת שונה מאחרים. עד כאן החוויה שלהם אותי ומסתבר גם של מבוגרים אחרים שהיו בסביבה הקרובה.
אז מה בעצם העניין? לאורך כל הדרך מאז שאני זוכר את עצמי היו לי כל מיני תחושות והרגשות. בהתחלה אלה היו רק רגשות ותחושות פנימיות שלי בלי איזה מחשבה מילולית. אני בטוח שלא ייחסתי להן יותר מידי חשיבות כי לא היה למה להשוות. עד גיל מסוים הייתי בטוח שכולם מרגישים ככה אז לא ייחסתי לזה משמעות שונה משאר התחושות והרגשות שלי וגם אם הייתי מרגיש צורך לדבר על זה עם מישהו לא הייתי ממש יודע לתאר את זה או להסביר את זה. מעבר לזה שאף אחד לא ממש שאל אותי, תגיד מה קורה אצלך שם בפנים? איך אתה מרגיש? אף אחד לא טרח לברר, ובצדק. איזה סיבה יש לנסות לברר מה קורה אצל הילד בפנים כשמבחוץ נראה שהכל סבבה.
בעצם עד גיל העשרה הייתי ילד מאד עסוק. פעיל בחוגים, המון זמן עם חברים, מנגן, וגם מבלה זמן איכות עם עצמו בעולם הדמיון שלו עם ספרים ואפילו מטייל ומשחק הרבה עם הכלב שלו. זה לא נראה לאף אחד חריג או שונה במיוחד וכנראה שגם לא לי. כי שוב, חשבתי שכולם מרגישים כמוני.
בגיל העשרה התחילו מחשבות קצת אחרות. החיכוכים וההתנצחויות מול אבא, וגם מול אמא. תחושת השוני שלי מההורים שלי. שוב העניין יוחס לגיל ההתבגרות שהרי ככה מתנהגים מתבגרים, לא? וכל המתבגרים חושבים שרק הם מרגישים ככה ובנים גם לא ממש מדברים אחד עם השני על העניינים הפנימיים שלהם. אפילו כשנחשפתי לבנות המין השני כמו שבני עשרה עושים וחוויתי פה ושם את הדחייה של זו שלא רצתה אותי ורצתה שרק נישאר ידידים חשבתי שאיך שאני מרגיש, ככה כולם מרגישים. אבל כשזה היה קורה אני הרגשתי כאילו אני הולך למות. אבל אתה לא חושב שזה חריג ואתה בטח לא מדבר על זה עם אף אחד וברור שלא עם ההורים שלך, DUHHH
אז אתה שומר את זה לעצמך ואומר שככה זה כנראה באהבה כשנשבר לך הלב ממישהי
עכשיו לתחושות שליוו מילדות ועד גיל העשרה. זה התחיל בתחושה מוזרה שלא ידעתי לתת לה שם. אחר כך זה התפתח לאיזה תחושת דריכות כללית ותשומת לב למה שקורה סביבי כל הזמן, היה חשוב לי בילדות מאוחרת (גיל 9 בערך ומעלה) להסתדר במשפחה שלי, רציתי שההורים שלי יהיו מרוצים ממני וככה גם לא יציקו לי על בית ספר וכו' רציתי להסתדר טוב עם אחותי הגדולה, רציתי להשתייך. למשפחה, לתנועת הנוער, לקבוצת הכדורסל ששיחקתי בה ועוד. אבל כל הזמן היה איזה משהו בפנים שהרגיש כאילו אני לא לגמרי בפנים, למרות שהמסר מהסביבה היה שדווקא כן. ושוב, באותו זמן לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות, חשבתי שפשוט ככה אני וזה בסדר, זה נורמלי, כולם מרגישים ככה, אז אתה לא מדבר על זה כי אין על מה לדבר בעצם.
יוצא שבעצם מה שיצא ממני בעיקר אחרי שעזבתי את הבית בגיל 18 והתפתח לדברים גדולים יותר שקרו מאוחר יותר בחיים, התבשל לאט לאט על אש קטנה בלי שאף אחד שם לב לזה, גם בלי שאני חשבתי שקורה שם בפנים משהו. ואף אחד לא שאל, ואף אחד לא בירר, כולל אותי, כי נראה שלא היה מה לברר כי אין ממש בעיה. יש פה עסק עם אחלה ילד מרובה כשרונות ופיקח שאם יש בו שונות זה עושה אותו מיוחד ולא חריג או בעייתי או סובל מאיזה בעיה.
כל מה שקרה אחרי שעזבתי את הבית הוא כבר חומר לכמה הודעות אחרות, אבל ביסוד העניין אני מגיע לסיבה שבגללה אני פה, שבגללה כל כך חשוב לי להגיד את מה שיש לי להגיד דווקא להורים מאמצים ולא למאומצים אחרים.
הסיבה היא שכל כך אכפת לי מהילדים האלה של היום. שעומדים לרשותם הורים כל כך מודעים וכלים כל כך רבים שאפשר להפעיל ולהשתמש בהם כדי לגעת מאד בעדינות ואפילו לפעמים בלי שירגישו במקום הזה שהושפע ממה שעברו בשלב כל כך מוקדם בחיים שהם עצמם אפילו לא מודעים לו ובנגיעה שתזיז את המערכת שתי מעלות בגיל 4 או 6 או עשר תשנה מסלול חיים שלם בגיל מבוגר יותר, ושאף ילד מילדי הפורום לא יצטרך לעבור עשירית ממה שאני עברתי בגלל שכל המערכת סביבי חשבה שהכל בסדר כי באמת לא נראה שיש בעיה, להיפך, זה נראה כמו הצלחה גדולה.
אני כל כך בעד כולכם שאתם אפילו לא מבינים עד כמה, וחבל לי שזה לפעמים נעלם בדיונים/וויכוחים/התנצחויות על נושאים כל כך רגישים גם לכם וגם לי.
לפעמים אני נהיה כל כך PASSIONATE בעניין שאני לא שם לב ודורך למישהו על זנב רגיש, אז מראש אני מצטער ומתנצל, לא זו הכוונה בכלל.
אני אמנם לא איש מקצוע טיפולי או משהו כזה, אבל כמו הרבה תחומים אחרים בחיים שלי, אני לומד הרבה תוך כדי תנועה ולוא דווקא באופן רשמי, כי ככה אני, סקרן פתולוגי על כל מה שמעניין אותי באמת.
אז לסיכום, גם אם לפעמים עושה רושם שאני מתנצח או מתווכח יותר מידי ב"להט", זה רק בגלל שאכפת לי ולא כדי להראות למישהו כמה אני מבין או חכם או פיקח. בשביל זה יש פורומים אחרים ואני לא שם. אני כאן. אני כאן כי אני בעד ולא נגד.
חשוב לי להסביר את זה ולשתף אתכם בכמה דברים כדי שמה שקרה כאן ב"שרשור הטראומה" לא יקרה שוב. הפורום הזה לעניות דעתי אמור להיות מקום רך ותומך לכל יושביו ומשתתפיו והשרשור הזה לא שיקף את זה ולי יש חלק לא קטן בזה. ומי שרוצה באמת להבין יצטרך להתרכז ולקרוא את מה שאני כותב פה עד הסוף, וזה לא יהיה קצר.
אני מצרף כאן תמונה בכוונה. זה אני, לא זוכר בדיוק באיזה גיל אבל אפשר לנחש בקירוב. זו הפעם הראשונה בחיים שהחזקתי גיטרה ואפשר לראות את האושר על הפנים. לאחרונה "ראיינתי" את הורי מכל מיני סיבות בנושאים הקשורים לאימוץ ואחד הדברים שרציתי לדעת היה החוויה שלהם את הילדות והנערות שלי. איזה ילד הם ראו וחוו. מסתבר במבט לאחור שבשונה אולי מהחוויה שלי באותו הזמן, אני גדלתי בבית נורמלי לגמרי. זה לא שלא היו שם עניינים אבל לא יותר מאשר בכל בית. גדלתי בבית יקי-אנגלוסקסי, מה שדי מבטיח קצת עניינים של ביטוי רגשי מאופק אולי, קפדנות יתר על סדר וחוקים, אבל האמת היא שזה לא חרג מתחום הנורמלי כי באותו זמן בבתים אחרים היו "שריטות" אחרות. כל אחד והבית שלו והמשפחה שלו והבעיות שלה. אבל שוב, נורמלי לגמרי.
עוד מסתבר, שההורים שלי חוו ילד חברתי, שמח, פעיל בתחומים שונים כמו ספורט ומוזיקה ועוד. הייתי מה שקוראים ילד מקסים, כזה שממש אי אפשר לכעוס עליו גם כשהוא משתובב קצת יותר מידי, והייתי שובב לא קטן. את בית ספר לא אהבתי, אבל גם זה היה די נורמלי. גם בגיל העשרה הם חוו דברים דומים שכמובן בהתאם לגיל כללו מרד נעורים, בעיטה בחוקים וויכוחים עם ההורים על כל מיני דברים, אבל שוב, בסה"כ זה נראה לא שונה בהרבה מבני השכבה שלי ומה שאולי כן היה שונה יוחס לאישיות שלי שהיתה אולי קצת שונה מאחרים. עד כאן החוויה שלהם אותי ומסתבר גם של מבוגרים אחרים שהיו בסביבה הקרובה.
אז מה בעצם העניין? לאורך כל הדרך מאז שאני זוכר את עצמי היו לי כל מיני תחושות והרגשות. בהתחלה אלה היו רק רגשות ותחושות פנימיות שלי בלי איזה מחשבה מילולית. אני בטוח שלא ייחסתי להן יותר מידי חשיבות כי לא היה למה להשוות. עד גיל מסוים הייתי בטוח שכולם מרגישים ככה אז לא ייחסתי לזה משמעות שונה משאר התחושות והרגשות שלי וגם אם הייתי מרגיש צורך לדבר על זה עם מישהו לא הייתי ממש יודע לתאר את זה או להסביר את זה. מעבר לזה שאף אחד לא ממש שאל אותי, תגיד מה קורה אצלך שם בפנים? איך אתה מרגיש? אף אחד לא טרח לברר, ובצדק. איזה סיבה יש לנסות לברר מה קורה אצל הילד בפנים כשמבחוץ נראה שהכל סבבה.
בעצם עד גיל העשרה הייתי ילד מאד עסוק. פעיל בחוגים, המון זמן עם חברים, מנגן, וגם מבלה זמן איכות עם עצמו בעולם הדמיון שלו עם ספרים ואפילו מטייל ומשחק הרבה עם הכלב שלו. זה לא נראה לאף אחד חריג או שונה במיוחד וכנראה שגם לא לי. כי שוב, חשבתי שכולם מרגישים כמוני.
בגיל העשרה התחילו מחשבות קצת אחרות. החיכוכים וההתנצחויות מול אבא, וגם מול אמא. תחושת השוני שלי מההורים שלי. שוב העניין יוחס לגיל ההתבגרות שהרי ככה מתנהגים מתבגרים, לא? וכל המתבגרים חושבים שרק הם מרגישים ככה ובנים גם לא ממש מדברים אחד עם השני על העניינים הפנימיים שלהם. אפילו כשנחשפתי לבנות המין השני כמו שבני עשרה עושים וחוויתי פה ושם את הדחייה של זו שלא רצתה אותי ורצתה שרק נישאר ידידים חשבתי שאיך שאני מרגיש, ככה כולם מרגישים. אבל כשזה היה קורה אני הרגשתי כאילו אני הולך למות. אבל אתה לא חושב שזה חריג ואתה בטח לא מדבר על זה עם אף אחד וברור שלא עם ההורים שלך, DUHHH
עכשיו לתחושות שליוו מילדות ועד גיל העשרה. זה התחיל בתחושה מוזרה שלא ידעתי לתת לה שם. אחר כך זה התפתח לאיזה תחושת דריכות כללית ותשומת לב למה שקורה סביבי כל הזמן, היה חשוב לי בילדות מאוחרת (גיל 9 בערך ומעלה) להסתדר במשפחה שלי, רציתי שההורים שלי יהיו מרוצים ממני וככה גם לא יציקו לי על בית ספר וכו' רציתי להסתדר טוב עם אחותי הגדולה, רציתי להשתייך. למשפחה, לתנועת הנוער, לקבוצת הכדורסל ששיחקתי בה ועוד. אבל כל הזמן היה איזה משהו בפנים שהרגיש כאילו אני לא לגמרי בפנים, למרות שהמסר מהסביבה היה שדווקא כן. ושוב, באותו זמן לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות, חשבתי שפשוט ככה אני וזה בסדר, זה נורמלי, כולם מרגישים ככה, אז אתה לא מדבר על זה כי אין על מה לדבר בעצם.
יוצא שבעצם מה שיצא ממני בעיקר אחרי שעזבתי את הבית בגיל 18 והתפתח לדברים גדולים יותר שקרו מאוחר יותר בחיים, התבשל לאט לאט על אש קטנה בלי שאף אחד שם לב לזה, גם בלי שאני חשבתי שקורה שם בפנים משהו. ואף אחד לא שאל, ואף אחד לא בירר, כולל אותי, כי נראה שלא היה מה לברר כי אין ממש בעיה. יש פה עסק עם אחלה ילד מרובה כשרונות ופיקח שאם יש בו שונות זה עושה אותו מיוחד ולא חריג או בעייתי או סובל מאיזה בעיה.
כל מה שקרה אחרי שעזבתי את הבית הוא כבר חומר לכמה הודעות אחרות, אבל ביסוד העניין אני מגיע לסיבה שבגללה אני פה, שבגללה כל כך חשוב לי להגיד את מה שיש לי להגיד דווקא להורים מאמצים ולא למאומצים אחרים.
הסיבה היא שכל כך אכפת לי מהילדים האלה של היום. שעומדים לרשותם הורים כל כך מודעים וכלים כל כך רבים שאפשר להפעיל ולהשתמש בהם כדי לגעת מאד בעדינות ואפילו לפעמים בלי שירגישו במקום הזה שהושפע ממה שעברו בשלב כל כך מוקדם בחיים שהם עצמם אפילו לא מודעים לו ובנגיעה שתזיז את המערכת שתי מעלות בגיל 4 או 6 או עשר תשנה מסלול חיים שלם בגיל מבוגר יותר, ושאף ילד מילדי הפורום לא יצטרך לעבור עשירית ממה שאני עברתי בגלל שכל המערכת סביבי חשבה שהכל בסדר כי באמת לא נראה שיש בעיה, להיפך, זה נראה כמו הצלחה גדולה.
אני כל כך בעד כולכם שאתם אפילו לא מבינים עד כמה, וחבל לי שזה לפעמים נעלם בדיונים/וויכוחים/התנצחויות על נושאים כל כך רגישים גם לכם וגם לי.
לפעמים אני נהיה כל כך PASSIONATE בעניין שאני לא שם לב ודורך למישהו על זנב רגיש, אז מראש אני מצטער ומתנצל, לא זו הכוונה בכלל.
אני אמנם לא איש מקצוע טיפולי או משהו כזה, אבל כמו הרבה תחומים אחרים בחיים שלי, אני לומד הרבה תוך כדי תנועה ולוא דווקא באופן רשמי, כי ככה אני, סקרן פתולוגי על כל מה שמעניין אותי באמת.
אז לסיכום, גם אם לפעמים עושה רושם שאני מתנצח או מתווכח יותר מידי ב"להט", זה רק בגלל שאכפת לי ולא כדי להראות למישהו כמה אני מבין או חכם או פיקח. בשביל זה יש פורומים אחרים ואני לא שם. אני כאן. אני כאן כי אני בעד ולא נגד.
