למה אני פה בעצם...
למה אני פה בעצם...
לא, עוד לא חזרנו לטיפולים...אנחנו בכלל לא חושבים על זה ולא רואים את עצמנו חוזרים לשם...זה רחוק רחוק מאיתנו. אמה מה...אנחנו (יותר אני) מקווים לאיזה ספונטני קטן. כבר שלושה חודשים שאנחנו לא נזהרים, יש מחזור (למרות שאני פוליציסטית עם עבר של מחזורים ממש ממש ממש לא סדירים) וכל חודש אני מצפה ומקווה שזה יצליח. זה לא מצליח! פעם אחת אפילו מרוב דימיונות התחלתי להרגיש כל מיני תחושות וקניתי ערכה שרק הטיחה אותי חזרה למציאות- ספונטני? לא בבית ספרנו. אז מה עושים? אני לא רוצה לחזור לטיפולים, אפילו לא לגשת לרופא כדי לעשות מעקב ביוץ או זקיקים, לא רוצה בשום אופן להכניס את עצמי איכשהו למרדף הזה
אבל איך בכל זאת אדע אם אני בכלל מבייצת??? (הערכות האלה זה בולשיט אחד גדול, בתקופה שלפני הטיפולים קניתי אותן בקצב, כל ערכה הראתה שאני מבייצת ולאחר שהרופא בדק אותי הוא אמר "חמודה, השחלות שלך יותר יבשות ממדבר") אז מה עושים? (כן, אני שואלת שאלות של מתחילה אבל ההדחקה עושה פלאים לנפש מצולקת)
למה אני פה בעצם...
לא, עוד לא חזרנו לטיפולים...אנחנו בכלל לא חושבים על זה ולא רואים את עצמנו חוזרים לשם...זה רחוק רחוק מאיתנו. אמה מה...אנחנו (יותר אני) מקווים לאיזה ספונטני קטן. כבר שלושה חודשים שאנחנו לא נזהרים, יש מחזור (למרות שאני פוליציסטית עם עבר של מחזורים ממש ממש ממש לא סדירים) וכל חודש אני מצפה ומקווה שזה יצליח. זה לא מצליח! פעם אחת אפילו מרוב דימיונות התחלתי להרגיש כל מיני תחושות וקניתי ערכה שרק הטיחה אותי חזרה למציאות- ספונטני? לא בבית ספרנו. אז מה עושים? אני לא רוצה לחזור לטיפולים, אפילו לא לגשת לרופא כדי לעשות מעקב ביוץ או זקיקים, לא רוצה בשום אופן להכניס את עצמי איכשהו למרדף הזה