למה אני עצובה???

[רוקמת האשליה]

למה אני עצובה???

זהו, אנחנו כבר בסוף שלב הגישור. אתמול ישבנו וניסחנו את פרטי ההסכם העיקריים. עשינו זאת בצורה ממש יפה, ללא חיכוכים וריבים, וזה באמת מקל על כל העניין, כי לא הייתי מסוגלת לעמוד בגירושים מכוערים. בסופו של דבר אמר לי: את רואה איזו מתנת יומולדת קיבלת ממני השנה (חוגגת היום יומולדת) - את החופש שלך! אז למה אני פתאום עצובה , כאשר קבלתי כזאת מתנת יומולדת? למה פתאום חושבת מה יהיה עם הילדים? למה בעצם אני פוגעת בהם וגוזלת מהם את אביהם , רק מתוך מחשבה על עצמי ועל הזכות שלי לחיות את חיי בדרך אחרת, ופחות טעונה? למה פתאום חודרות למוחי מחשבות על הלהיות לבד??? על הקשיים שבאחזקת הבית וגידול הילדים לבדי??? האם עלי לסגת??? לשנות דעתי? לא להפרד ממנו? ? פתאום לא יודעת מה לעשות???

 

[AdiBason]

הלוואי והיה לי מה לומר....

 

[רק בצופן]

../images/Emo48.gif../images/Emo65.gif../images/Emo77.gif../images/Emo65.gif../images/Emo77.gif../images/Emo65.gif|יין

המחול הזה. צעד נועז קדימה - כי פתאום זה כל כך ברור ובהיר. צעד לימין וצעד לשמאל - להסתכל גם על הצדדים שמחוץ לשדה הראייה. צעד מהוסס אחורה - אולי עוד לא? צעד אמיץ קדימה שוב - הבהיר שבאופק נראה קרוב מתמיד, זורח כמו שמש. ימין ושמאל, צעד חרישי, נטייה קלה של הראש - והכרה. צעד רך ובוטח קדימה - כאב ונגיעה בסליחה ומחילה. מעשה ביניים - בירור, ואירגון מחדש. הפסקה - לאיפה המוזיקה נעלמה? הנה, זה חזר! צעד אצילי קדימה - קיבלת מתנה. לקחת לעצמך מתנה. וסיבוב, סיבוב, סיבוב, ארוך, מתענג על החופש המואר המתקרב. המחול הזה, שהיה יציב ונוגע בקרקע, עומד לרחף, זה ההמשך של תנועת הסיבוב. לא לפחוד, גם אם הריחוף הזה מתרומם לגובה שנראה בלתי סביר. הירידה חזרה לא תהיה ריסוק. רק השלמה. הבנה. מחילה אמיתית. הפסקה? נגמר השיר. תכף מתחיל שיר חדש. יום הולדת שמח לך. אישה יפה ואצילה. (למרות שלעקרבים תמיד מחורבן היום של היומולדת). חופש הוא באמת מתנה יפה. את לקחת אותה בעצמך לעצמך. ועבדת ממש קשה, במחיר מלא, וקנית לך אותה במו כספך. חיסכון של שנים זה לקח לך. זה יפה שהוא שמח בשבילך על המתנה החדשה שלך. רוצה "לצאת גבר"? כל הכבוד! תודה! במתנה הזאת הכל כך נפלאה, לא גזלת דבר מאיש! בקרוב יהיה לך את המקום המשוחרר הזה בלב, זה שיאפשר לך עצמך לתת לעצמך ולילדיך אף יותר ממה שיכולת לתת עד עכשיו. וגם לו. ולך נותר רק לברך אותו בחזרה ולאחל ליום ההולדת שלו, שירגיש גם הוא את החופש הזה שהולך לעשות רק טוב ונכון לכם ולילדיכם. (אחזקת הבית וגידול הילדים לבד? מה זה לא היה במילא ככה עד היום? בקרוב יהיו שני בתים להחזיק, והסדרי הראייה מסדרים שלא כל הזמן רק את לבד מגדלת את הילדים. ובמילא, כמו אמא לאמא, הדאגה והטיפול הם אף פעם לא פחות, גם אם את לא לבד. החיים-פרנסה-חובות-דאגות אם-בית-אוכל-ניקיון-עבודה, היו שם תמיד, ותמיד יהיו. לא יותר. לא פחות.

אני שותה לכבודך. יומולדת שמח!

מזל טוב.

. אני באה בעקבותייך. עוד דקה אני גם שם. ואולי, מי יודע? בשנה הבאה נחגוג יומולדת חגיגי באמת. אני

 

[רוקמת האשליה]

רק בצופן....

אוףףףףף, קשה להבין את צעדי המחול שלך, ההוא שנרקד בצופן. אז ככה, הוא לא שמח עבורי על המתנה החדשה שלי. כל הזמן משחק ברגשות שלי, בעניין הילדים, והזוגיות שלנו, וטוען שאף פעם בכלל לא השתדלתי לזוגיות שלנו, שאף פעם לא הלכתי לקראתו. בכל מקרה, תודה לך על העידוד.

 

[רק בצופן]

לא חייבים...

...תמיד רק להבין. לפעמים מספיק רק להתבונן. לחוש. לחוות. להרגיש שזה יפה, בלי לנתח. רק ליהנות מזה. לפעמים גם ריקוד עצוב הוא יפה. אני מאוד מתחברת לקושי שלך. מילים יפות שלי, לא יפחיתו מעוצמתו. סחיטה רגשית קוראים למה שתיארת שבעלך עושה. סליחה על המלים הקשות. אולי כרגע הוא לא שמח בשבילך. מן הסתם יהיה פחות נוח לו, בתנאים החדשים. אולי הגעת לשלב שאת כבר לא ממש צריכה אישורים ממנו? לא חובה שהוא ישמח עבורך למתנות שלך. שמחי עליהן בעצמך. ואחרים, גם כאן ישמחו בשבילך. זה הולך לאט. וגם קשה. תהליך. (ועוד יותר סליחה על הדבר הבא - אבל אם בזמנים שכן ניסית ללכת לקראתו, פגשת מול עינייך "אגרוף מורם", אז מה יש להתפלא שהגיע השלב שהפסקת ללכת לקראתו?) אני אוחזת "וירטואלית" בידייך. ומחזקת אותן בכל לב. אני

 

[חונה לרגע]

"סיום הוא מיתה קטנה...."

כך שהעצב, החשש והפחד מהבאות בהחלט טבעיים ומובנים. מזל טוב ליום הולדתך, אמצי את מילותיו של בנזוגך, שימחי במתנת החופש שלך! מקווה שבשנה הבאה, לעת חיה נחגוג לך יום הולדת שמח על ממש!

 

[רוקמת האשליה]

חונה, כנראה שהמשפט הזהנכון..

שסיום הוא מיתה קטנה... והסיום הזה פתאום כל כך מפחיד אותי. לא מפסיקה מלחשוב על כך. יודעת שאין לי מה לחפש עם האיש כבן זוגי לחיים, אבל הוא באמת תמיד אבא נהדר לילדים. וחושבת על כך, שאמנע אותו מהם, וזה כואב לי, ועצוב לי. למה הם אמורים לסבול, מכך שאינני אוהבת אותו??? וגם מרחמת על בעלי, שייאלץ לשכור לו דירה פצפונית, מרוחקת, ובקושי לראות את הילדים שלו, שהוא קשור אליהם, ושהם קשורים אליו מאד. פתאום מרגישה רצון ללכת 2 צעדים אחורה. וזה באמת קשה לי!!!

 

[איש המערות]

יומולדת שמח לך

סגרת עוד שנה קלנדרית בחייך ונפתחת לך שנה חדשה. הגעת להסכמה ולהסכם על מימוש זכותך להמשיך את מהלך חייך בדרך המתאימה לך יותר. את בעיצומו של צעד לשנות את חייך ומכאן ישתנו גם חיי ילדייך וחיי בעלך. מי אמר שהשינוי יהיה רע? הרי הכל יחסי. לא היית מגיעה לשלב כתיבת הסכם גירושין אם לא היה לך רע קודם לכן. את עושה את המאמץ שיהיה טוב. טוב לך וטוב לילדייך. זוהי זכות בסיסית שלך ואם אינך יכולה לממש אותה בנישואין (הנוכחיים) מותר לך לממש אותה אחרת. אולי בעצם חובה עלייך לעשות זאת. למה את מתייחסת לפרידה כאל גזילת האב מילדיו? הרי דוקא בהסכמה בדרכי שלום שהגעת אליה, הקלת על המשך טבעי של הקשר בין ילדייך לאביהם. נכון שכעת הקשר שלהם איתו יהיה נפרד מהקשר שלהם איתך אבל בעצם, האם בשנים האחרונות לנישואיכם היה לכם יחד של ממש? קשיים באחזקת הבית וגידול הילדים? בודאי שיש. זה חלק מהמחיר שמשלמים. אבל אולי זו רק אשליה אופטית, מזוית הראייה של טרום גירושין, הגורמת לקשיים להיראות גדולים מכפי שיהיו באמת, כי מצוקות שהטרידו אותך עד היום היקשו גם הן על חייך. אז בחירתך היא להמיר קושי אחד בקושי אחר, שאיתו תהיי כנראה שלמה יותר. העיקר הוא שתהיי שלמה עם עצמך ועם החלטותייך. גם עם תקבלי החלטה לשנות את דעתך, כל עוד זו לא תהיה החלטה מעמדה של פחד אלא החלטה מעמדה של בחירה וסדרי עדיפות שלך.

 

[רוקמת האשליה]

איש המערות...תודה לך.

כן, הייתי שלמה עם הבחירה שלי. הייתי שלמה עם ההחלטות שלי. אבל ברגע ניסוח תנאי ההסכם, חטפתי פתאום חשש נוראי מפני הבלתי נודע הזה עבורי. התחלתי פתאום לחוש אשמה גם בעניין הילדים , והריחוק שלהם מאבא שלהם. כתבתי מקודם, שאין לי אהבה אל הגבר הזה, אין שום חברות בינינו, אין תקשורת, אנחנו כמו 2 זרים שגרים בבית אחד, ונאלצים להסתדר זה עם זה, מעבר לכך....שום כלום. וזו בעצם הסיבה שלי לרצות לצאת ממערכת טעונה זאת. אבל.....הילדים!!! וזה מציק לי מאד!

 

[אישה1 פשוטה]

מתנה מופלאה

ליום הולדתך קיבלת מתנה מופלאה קיבלת חיים ובעת שקיבלת מתנה זו לא גזלת דבר מאיש נהפוך הוא, מתנה זו נותנת לך את האפשרות להעניק מעצמך לאחרים ובעיקר לעצמך נולדת מחדש התהיות, הרגשות המעורבים, החששות ... הן שלך והן כל כך לגיטימיות אבל, אל לך לסגת מהבחירה אשר עשית והיא כל כך נכונה לך כי באושרך יהיו מאושרים גם כל אלו שסביבך וכעקרבית אל עקרבית (גם אני קיבלתי את "הולדתי מחדש" כמתנה ליום הולדתי ויום נישואיי ה 15) יכולה לומר לך - אנחנו יכולות !!! אנחנו חזקות !!! אנחנו שורדות !!! מזל-טוב אישה1

 

[רק בצופן]

../images/Emo48.gif אז יש לנו אחוות עקרביות? גם..

אני. מתי שלך? לא חשוב, אולי תגלי לי במסר. ואגלה לך את שלי. אולי נחגוג ביחד? מסיבה וירטואלית. אני יודעת שזו הקפצה, אבל עייפתי מעט מהסבתא (לא לכעוס, סתם עקיצה עקרבית קטנה, אפילו לא ארסית), ותכף יבוא בטח צביקה ויקפיץ ת´יומולדת שוב....

 

[איש המערות]

לכל העקרביות העוקצניות

יומולדת שמח ומחוייך

 

[רוקמת האשליה]

אישה1 פשוטה...

תודה לך על העידוד. מעניין, כי באמת ה"מתנה" הזאת נתנה לי ביום הולדתי, וגם קרוב מאד ליום נישואיי ה 16. דרך אגב, רציתי לציין בהזמנות זאת, שמעולם , מעולם לא חגגנו, אני והוא את יום הנישואים שלנו. כנראה שזה גם מראה משהו לגבי הזוגיות.

 

[tsiporganeden]

שלום לך רוקמת יקרה, כמי שחוותה

חוויה דומה, והיו לי יסורי מצפון לגבי הילדים, ובעצם כל השאלות שאת שאלת כאן, עלי לומר לך דבר אחד, בעצם מספר דברים: העצב מובן וברור, והחשש גם כן, לפני ההחלטה הגורלית חשבת על כל ההשלכות האלה בוודאי, ובכל זאת החלטת מה שהחלטת, את עומדת בפני מצב שמאוד מאוד קשה לחוותו לבד, גם תלוי מה יהיה מצבך הכלכלי, אני למשל ויתרתי לו על 70 % מהבית, בנוסף הוא לקח את כל הרהיטים, וגם לא הסכים לתת לי מזונות, כשאני עזבתי אותו הייתי במינוס בשוו שני משכורות שלי ושלו, ז"א שהייתי מתחת מתחת לקו העוני, אבל כשהחלטתי לקחת את הילדים ולשים את הבגדים בתוך סדין וללכת זה היה אחרי שנים של מחשבה, כשההחלטה הסופית לקום וללכת נפלה בעקבות מריבה שהיתה אחת מיני מיליון כאלה, על הנקיון בבית, שהוא התכשיט רצה שזה יבוא על חשבון הילדים, ואני סרבתי בתוקף לנקות את הבית לפני שאני מטפלת בילדים ונותנת להם את מירב תשומת הלב שעליהם לקבל מאמא שעבדה מ- 7 - 14 בצהריים ואחר כך מ- 3 אחרי הצהריים עד 7 בערב, אז באמת הגיע לילדים האלה שאמם תתן להם מעט תשומת לב,ואז הבת הקטנה שלי, ילדה בת 4 נעמדה לפני שנינו והחלה לבכות בצורה כורעת לב שנפסיק את המריבה, זה נתן לי את הפוש הכי גדול שיכול להיות, להתפטר מהבן... שרק הורס לילדי את נשמתם ונפשם, אינני מצטערת לרגע, מיום ליום אני מתעבת אותו יותר, חולה נפש שהיה צריך מזמן ללכת לטיפול, ובכל זאת לא רצה להקשיב ולא לשמוע, אז עצתי לך אם חשבת היטב היטב על ההשלכות ובכל זאת החלטת להפרד, תעשי זאת בלי נקיפות מצפון, ואם לא חשבת על ההשלכות עצתי לך לפני שמתגרשים, תשבי הרבה הרבה ימים ושעות ותחשבי טוב טוב אם כדאי, להכנס למצב כלכלי קשה, להתמודד עם הילדים והחינוך שלהם לבד, עם משק הבית, עם הרצון לא לקבל יד חמה ומלטפת, עם הרצון לשבת ליד מישהו בלילה כשהילדים ישנים, לצאת לבילויים, ועוד ועוד, רק אז תעשי את הצעד הבא אחרי, או להישאר ולהתמודד עם הקיים, ושזה יכלול גם הליכה לייעוץ, או לגום וללכת בלי געגועים ובלי נקיפות מצפון. כך או כך שיהיה לך בהצלחה.

 

[רוקמת האשליה]

תודה גם לך...

מבחינה כלכלית, יודעת שאסתדר. הבעייתיות בעניין אצלי אלו הילדים. אבל יודעת שאשאר חזקה, ולא אשנה עכשיו דעתי.

 

[מיקי בת המקורית]

../images/Emo65.gif../images/Emo77.gif../images/Emo141.gif../images/Emo140.gifמזל טוב ...

אין לי הרבה מה להוסיף אחרי כל התגובות שקיבלת היית החלטית לגבי הצעד הזה, היום עצוב לך חושבת על כמה יהיה קשה רק תחשבי על כמה ימים מאושרים עוד יהיו לך שיהיה לך הרבה הרבה מזל טוב והרבה הרבה שנים מאושרות

 

[רוקמת האשליה]

תודה לך.

 

[אחותו של שקספיר]

למה את עצובה?

כי את פוחדת מהעתיד כי יום של יומולדת, הוא מין יום של חשבון נפש איפה הייתי ולאן רציתי להגיע בשנה הזו. פנקסנות עם עצמי . ואחרי החשבון של יתרת החובה ויתרת הזכות המתמטיקה של הפלוס והמינוס מחשבים את העתיד. מה הלאה...איפה אני אהיה ביומולדת הבא? וכאן יש עמימות נוראית מצב שלא היית בו מעולם צורך לדאוג לכלכלה של ילדים ולעצמאות שלך. בטח שזה מפחיד נורא מפחיד (תחשבי כמה מפחדים ולכן לא עושים את הצעד הזה,רק מפחד העתיד). אבל את הגעת לכאן אחרי שההחלטה להפרד הייתה לגמרי מבושלת אצלך. רק התלבטת איך ובאיזה אופן וכיצד לעדן תהליכים. את לא הרהרת(כאן) על המהות של הפרידה על המשמעות של ללכת בדרך לא זרועה לבד . אבל מה האלטרנטיבה? להישאר במצב הנוכחי? ל"תקן" את הנשואין? יש אופציה כזו? את רוצה בה? ואם לא- אז את בדרך הנכונה לך. וקיבלת ממנו מתנה יותר יקרה מטבעות ובושם(זה מה שקונים לנשים, לא?) קיבלת את האפשרות לבחור את הדרך שלך קדימה בחיים שלך. אז קחי טישו, נגבי את הדמעות ולכי לרקוד את יום ההולדת שלך על שפת הים לאור הירח והכוכבים. כי זה יום ההולדת של האישה החדשה שלא זקוקה לאשליות לרקום אלא קורמת החיים. בהצלחה.

 

[רוקמת האשליה]

נכון אחותו...אני פוחדת!!!

פוחדת פתאום מהבלתי צפוי, פוחדת מהשינוי בחיים שלי, פוחדת מהשינוי בחיים של הילדים שלי, ובדרך קבלתם ועמידתם בשינוי, פוחדת מהלהיות לבד, במלוא מובן המילה, פוחדת אפילו מכך שעכשיו יהיה לי הרבה פחות זמן פנוי לעצמי. פוחדת...ולכן עצובה.... ולכן הדמעות זלגו להם היום כל כך הרבה - זלגו, ולמרות שניסיתי לרקוד את יום ההולדת שלי, בחברת חברים נחמדים, למרות הכל - רקדתי, ובמקביל בכיתי...בכיתי...בכיתי. וטוב שבכיתי...וטוב שהיה לצידי ידיד טוב ומחבק ומבין.... והבכי הזורם הזה ניקה לי את המחשבות, אולי גם את הספקות... ויודעת שאם אשאר במצב הקיים, שוב ארגיש כל כך מתוסכלת, כל כך בודדה בשקט הרועם הזה, ובכלל, הרי לא רוצה לתקן, לא רוצה יותר לחיות עם האיש הזה, שבינו לביני אין כלום - שום כלום!! לא רוצה יותר את הרגעים הכועסים האלה, או השקטים עד כאב, או את תחושת הלבד בביחד הזה, רוצה לצפות לחיים טובים יותר, אפילו שיודעת שאין סיכוי שיתרחשו לפני הגיעי לגיל 50.

 

[רוקמת האשליה]

מחשבות של בקר חדש.

כן, גם הבקר קמתי עם המחשבות האלה... מחשבות של - אולי לוותר, אולי לשנות עם דעתי, אולי להמשיך לחיות עם גבר שאין לי כלום איתו. אבל בעצם יש לי איתו הרבה מאד - יש לי איתו ילדים משותפים, וזה בעצם המכנה המשותף החשוב ביותר שקיים בתא המשפחתי. וחושבת...אולי לא לפרק, אולי להמשיך לחיות עוד כמה שנים מתות שכאלה, איתו, עד שהילדים יגדלו. להמשיך לחיות עם גבר שהחיים איתו רק מתסכלים אותי, אבל מהצד שכנגד, תמיד אפשר לחיות מהצד, לחיות באשליה שמישהו בחוץ שם אוהב אותי. ולהמשיך לחיות איתו, כי לילדים יהיה מאד קשה בלעדיו. כי הם אוהבים אותו מאד מאד. כי הם קשורים אליו לא פחות מאשר אלי. כי הרבה פעמים הוא היה איתם, כאשר אני ברחתי לי לפינות שקטות משלי, ברגעים שנשבר לי. ולא רק ברגעים האלה. אתמול בערב, כשיצאתי מהבית - הבן הקטן שלי אמר לי: "אמא, תיכף תקבלי מאבא את מתנה היומולדת הכי יפה שהוא יכול לתת לך" ואמר לאבא שלו שיחבק וינשק אותי לכבוד יום ההולדת שלי. אוףףףף, זה היה כל כך קשה ומכאיב, לראות איך הילד מנסה לקרב ולגשר בינינו. זה היה מכאיב כי ידעתי שכל זה נגמר עוד מעט, והילד כבר לא יוכל לומר זאת לאבא שלו. כי עוד מעט אבא שלו לא יהיה לו זמין כמעט, יהיה רק אבא של פעם-פעמיים בשבוע! ועצוב לי, ולא יודעת איך לצעוד הלאה.