למה אני נשארת שמנה
כבר שנים שאני נלחמת במשקל עודף. לא משהו היסטרי, אבל כן משהו שמפריע לי ושהייתי רוצה מאוד לשנות.
אני מרגישה שאני תקועה בתוך הפחדים שלי מירידה במשקל ובעיקר מהפחדים על תהליך הירידה.
מפחדת מהמקומות שהייתי בהם, ברמה שהיא גם מודעת אבל גם לא מודעת, כאילו גם הגוף שלי מפחד.
אני מנסה להכניס את עצמי לסדר אכילה, לא משהו חריג או לא שפוי, אבל מהרגע שהכרזתי עם עצמי על זה, מהרגע שיש שינוי באכילה שלי,
באופן קבוע זה לוקח בערך שבועיים, עד שאני שמה לב ששוב המחשבות שלי "מתחרפנות". פתאום יש לי מחשבות על לא לאכול, מחשבות בלתי פוסקות על איך אני נראית ועל רצון לרזות, פתאום אני לחוצה אם לא נשקלתי שוב ושוב. וזה לא משהו שיש לי ביום-יום, רק כשאני מתחילה עם איזו תכנית ירידה.
זה ממש בדפוס כזה, שבועיים, והנה, ה"טירוף" חוזר.
ניסיתי גם דרך דיאטניות במהלך השנים, גם בדיאטה משותפת עם חברות, בכל מיני צורות. זה תמיד מתחיל בסדר ואז, שבועיים, ואני נהיית מוטרפת.
זה כל-כך מתסכל אותי שבא לי לבכות. אני רוצה לדלג מעל השלב הזה אבל כל פעם נבהלת ומפסיקה, חוזרת לאכול בלי הגבלה ובלי גבולות.
כאילו כשאני לא מתעסקת בכלל במה אני אוכלת, אז אני לא מרוצה מהמראה שלי אבל אני לא מרגישה חולה, אלא סתם שמנה
וכשאני מנסה להתמודד עם זה זה ישר "מעיר" את השדים הרדומים.
מכירות את זה? מישהי מבינה? מה אתן הייתן עושות?
שבוע טוב
כבר שנים שאני נלחמת במשקל עודף. לא משהו היסטרי, אבל כן משהו שמפריע לי ושהייתי רוצה מאוד לשנות.
אני מרגישה שאני תקועה בתוך הפחדים שלי מירידה במשקל ובעיקר מהפחדים על תהליך הירידה.
מפחדת מהמקומות שהייתי בהם, ברמה שהיא גם מודעת אבל גם לא מודעת, כאילו גם הגוף שלי מפחד.
אני מנסה להכניס את עצמי לסדר אכילה, לא משהו חריג או לא שפוי, אבל מהרגע שהכרזתי עם עצמי על זה, מהרגע שיש שינוי באכילה שלי,
באופן קבוע זה לוקח בערך שבועיים, עד שאני שמה לב ששוב המחשבות שלי "מתחרפנות". פתאום יש לי מחשבות על לא לאכול, מחשבות בלתי פוסקות על איך אני נראית ועל רצון לרזות, פתאום אני לחוצה אם לא נשקלתי שוב ושוב. וזה לא משהו שיש לי ביום-יום, רק כשאני מתחילה עם איזו תכנית ירידה.
זה ממש בדפוס כזה, שבועיים, והנה, ה"טירוף" חוזר.
ניסיתי גם דרך דיאטניות במהלך השנים, גם בדיאטה משותפת עם חברות, בכל מיני צורות. זה תמיד מתחיל בסדר ואז, שבועיים, ואני נהיית מוטרפת.
זה כל-כך מתסכל אותי שבא לי לבכות. אני רוצה לדלג מעל השלב הזה אבל כל פעם נבהלת ומפסיקה, חוזרת לאכול בלי הגבלה ובלי גבולות.
כאילו כשאני לא מתעסקת בכלל במה אני אוכלת, אז אני לא מרוצה מהמראה שלי אבל אני לא מרגישה חולה, אלא סתם שמנה
וכשאני מנסה להתמודד עם זה זה ישר "מעיר" את השדים הרדומים.
מכירות את זה? מישהי מבינה? מה אתן הייתן עושות?
שבוע טוב