למאיה היקרה שלי
אני רוצה להגיד לך שאת אהובה על כל כך הרבה אנשים, ואהבה היא כוח עצום שאין לו סוף לעולם, ואנחנו איתך תמיד,בכל מצב. את באמת בן אדם יקר. אני אוהבת אותך. אנא שמע את אשר איני שומע אל תיתן לי להוליך אותך שולל. אל תיתן למסכה שאני חובש להוליך אותך שולל. משום שאני אמנם חובש מסכה.אני חובש אלף מסכות שאני פוחד להסיר, ואחת מהן היא אני.העמדת פנים היא לי טבע שני,אז אל תלך שולל,למען השם,אל תלך שולל.אני יוצר את הרושם שאני בטוח,שהכל בהיר ושלם אצלי-בחוץ ובפנים. בטחון זהו שמי והשלווה היא משחקי:שהמים שקטים,ואני שולט,ואין לי צורך באיש.אל תאמין לזה,אנא אל תאמין. על פני השטח אני נראה רגוע,אך פני השטח הם מסכה,המשתנה ומתבטלת תמיד. מתחת למסכה אין רגיעה,אין השלמה,ואין בטחה. מתחת לה נמצא אני האמיתי,הנמצא במבוכה,בפחד ובבדידות.אך אני מסתיר זאת, איני רוצה שאיש ידע על כך. אני נרעש מעצם המחשבה כי חולשתי תתגלה.משום כך אני יוצר בתאווה מסכה כדי להסתתר מאחוריה,חזית מפוקחת ושלווה העוזרת לי להעמיד פנים ומגינה עלי מהצצה היודעת ורואה. אבל הצצה זאת היא ישועתי.ישועתי היחדיה,ואני יודע זאת.זה הדבר היחיד היכול לשחרר אותי מעצמי,ומחומות בית הכלא אשר בניתי לעצמי ומהמחסומים אשר חונקים אותי. אך איני אומר לך זאת,איני מעז,אני פוחד. אני פוחד שאחרי ``ההצצה`` שלך לא תבוא אהבה וקבלה.אני פוחד כי לא תעריך אותי.כי תצחק וצחוקך יהרגני.אני פוחד כי עמוק-עמוק בתוכי אני לא כלום.שאיני טוב דיי ושאתה תדחה אותי.וכך אני משחק את משחקי,משחק מעמידי הפנים והמיואשים. עם חזות בטוחה מבחוץ ובפנים-ילד רועד! וכך מתחיל מצעד המסכות,המצעד הבוהק אך הריקני של המסכות.וחיי הופכים להיות הצגה.אני מפטפט איתך בהנאה,בטונים רכים של שיחה שטחית. אני אומר כל שהוא כלום,וכלום מכל מה שבוכה בתוכי. כאשר אני אמשיך בשגרה זאת,אל תלך שולל אחר דברי. אנא,הקשב היטב ונסה לשמוע את אשר אינני אומר,את שהייתי רוצה להיות מסוגל לומר,את שבשביל קיומי אני מוכרח לומר ואינני יכול. אני מתעב את ההסתתרות,בכנות כן. אני מתעב את המשחקים המלאכותיים והמזויפים שלי. הייתי רוצה להיותך אמיתי,ספונטני,אך תצטרך לעזור לי בהושטת ידך,גם כאשר נדמה שזה הדבר הארחון שאני צריך או רוצה. בכל פעם שאתה עדין ומעודד,בכל פעם שאתה מנסה להבין,משום שבאמת איכפת לך,לבי מתחיל לגדל כנפיים,כנפיים קטנות מאוד,שבירות מאוד,אבל כנפיים. עם הרגישות שלך והאהדה שלך הכוח ההבנה שלך אני יכול לעשות זאת. אתה יכול להנשים חיים לתוכי.אני רוצה שתדע זאת. אני רוצה שתדע כמה חשוב אתה לי,כמה אתה יכול להיות היוצר של האדם שהוא אני-אם תבחר לעשות זאת. רק אתה יכול למחוק את התהליך העיוור של נשימת מוות. אנא!בחר לעשות זאת. רק אתה יכול להרוס את החומה שמאחוריה אני פועם נרעד,רק אתה יכול להסיר את המסכה.רק אתה יכול לשחררני מעולם הצללים שלי,עולם של פחדים ואי בטחון, מבית כלאי הבודד. אז אנא ,אל תעבור על פני,אנא! אל תעבור על פני. הדבר לא יהיה קל כל כך לך. שכנוע עצמי ממושך,זמן שאינו שווה דבר,בונים חומות איתנות מאוד. ככל שתקרב יותר ,כן אכה בעיוורני חזק יותר.זה לא ר4ציונלי, אך למרות מה שאומר הספר על האדם-אני -לא רציונלי. אבל נאמר לי כי האהבה חזקה יותר מן החומות החזקות,וזאת תקוותי היחידה. אנא נסה להרוס את החומות בידיים אמונות,אך עדינות:כי ילד הוא רגיש מאוד. ואני ילד. מי אני?אתה תוהה מי אני?-אני מישהו שאתה מכיר היטב משום שאני כל איש,כל אישה,כל ילד..כל בן אנוש,כל מי שתפגוש...
אני רוצה להגיד לך שאת אהובה על כל כך הרבה אנשים, ואהבה היא כוח עצום שאין לו סוף לעולם, ואנחנו איתך תמיד,בכל מצב. את באמת בן אדם יקר. אני אוהבת אותך. אנא שמע את אשר איני שומע אל תיתן לי להוליך אותך שולל. אל תיתן למסכה שאני חובש להוליך אותך שולל. משום שאני אמנם חובש מסכה.אני חובש אלף מסכות שאני פוחד להסיר, ואחת מהן היא אני.העמדת פנים היא לי טבע שני,אז אל תלך שולל,למען השם,אל תלך שולל.אני יוצר את הרושם שאני בטוח,שהכל בהיר ושלם אצלי-בחוץ ובפנים. בטחון זהו שמי והשלווה היא משחקי:שהמים שקטים,ואני שולט,ואין לי צורך באיש.אל תאמין לזה,אנא אל תאמין. על פני השטח אני נראה רגוע,אך פני השטח הם מסכה,המשתנה ומתבטלת תמיד. מתחת למסכה אין רגיעה,אין השלמה,ואין בטחה. מתחת לה נמצא אני האמיתי,הנמצא במבוכה,בפחד ובבדידות.אך אני מסתיר זאת, איני רוצה שאיש ידע על כך. אני נרעש מעצם המחשבה כי חולשתי תתגלה.משום כך אני יוצר בתאווה מסכה כדי להסתתר מאחוריה,חזית מפוקחת ושלווה העוזרת לי להעמיד פנים ומגינה עלי מהצצה היודעת ורואה. אבל הצצה זאת היא ישועתי.ישועתי היחדיה,ואני יודע זאת.זה הדבר היחיד היכול לשחרר אותי מעצמי,ומחומות בית הכלא אשר בניתי לעצמי ומהמחסומים אשר חונקים אותי. אך איני אומר לך זאת,איני מעז,אני פוחד. אני פוחד שאחרי ``ההצצה`` שלך לא תבוא אהבה וקבלה.אני פוחד כי לא תעריך אותי.כי תצחק וצחוקך יהרגני.אני פוחד כי עמוק-עמוק בתוכי אני לא כלום.שאיני טוב דיי ושאתה תדחה אותי.וכך אני משחק את משחקי,משחק מעמידי הפנים והמיואשים. עם חזות בטוחה מבחוץ ובפנים-ילד רועד! וכך מתחיל מצעד המסכות,המצעד הבוהק אך הריקני של המסכות.וחיי הופכים להיות הצגה.אני מפטפט איתך בהנאה,בטונים רכים של שיחה שטחית. אני אומר כל שהוא כלום,וכלום מכל מה שבוכה בתוכי. כאשר אני אמשיך בשגרה זאת,אל תלך שולל אחר דברי. אנא,הקשב היטב ונסה לשמוע את אשר אינני אומר,את שהייתי רוצה להיות מסוגל לומר,את שבשביל קיומי אני מוכרח לומר ואינני יכול. אני מתעב את ההסתתרות,בכנות כן. אני מתעב את המשחקים המלאכותיים והמזויפים שלי. הייתי רוצה להיותך אמיתי,ספונטני,אך תצטרך לעזור לי בהושטת ידך,גם כאשר נדמה שזה הדבר הארחון שאני צריך או רוצה. בכל פעם שאתה עדין ומעודד,בכל פעם שאתה מנסה להבין,משום שבאמת איכפת לך,לבי מתחיל לגדל כנפיים,כנפיים קטנות מאוד,שבירות מאוד,אבל כנפיים. עם הרגישות שלך והאהדה שלך הכוח ההבנה שלך אני יכול לעשות זאת. אתה יכול להנשים חיים לתוכי.אני רוצה שתדע זאת. אני רוצה שתדע כמה חשוב אתה לי,כמה אתה יכול להיות היוצר של האדם שהוא אני-אם תבחר לעשות זאת. רק אתה יכול למחוק את התהליך העיוור של נשימת מוות. אנא!בחר לעשות זאת. רק אתה יכול להרוס את החומה שמאחוריה אני פועם נרעד,רק אתה יכול להסיר את המסכה.רק אתה יכול לשחררני מעולם הצללים שלי,עולם של פחדים ואי בטחון, מבית כלאי הבודד. אז אנא ,אל תעבור על פני,אנא! אל תעבור על פני. הדבר לא יהיה קל כל כך לך. שכנוע עצמי ממושך,זמן שאינו שווה דבר,בונים חומות איתנות מאוד. ככל שתקרב יותר ,כן אכה בעיוורני חזק יותר.זה לא ר4ציונלי, אך למרות מה שאומר הספר על האדם-אני -לא רציונלי. אבל נאמר לי כי האהבה חזקה יותר מן החומות החזקות,וזאת תקוותי היחידה. אנא נסה להרוס את החומות בידיים אמונות,אך עדינות:כי ילד הוא רגיש מאוד. ואני ילד. מי אני?אתה תוהה מי אני?-אני מישהו שאתה מכיר היטב משום שאני כל איש,כל אישה,כל ילד..כל בן אנוש,כל מי שתפגוש...
תודה לך מקסימונת... חג שמח אוהבת מאוד...אני