light of mine
New member
ללכת בתלם...
בהמשך לבלבול ולבלגן שעברתי בשבועות האחרונים (ובגלל זה כמעט לא כתבתי...) הנה כמה דברים שבאו אלי בעזרת כמה אנשים טובים וכמה ישויות טובות... המסר - הגיע הזמן ללכת בתלם. השיעור הוא ללמוד את חוקי עולם החומר, להתמיד בתלם אחד עד מיצוי חומרי, כלומר, להשאר כברת דרך. ובסופו של דבר, כל הכשרונות, היכולות, האפשרויות, יתועלו לתלם הזה וייצרו אנרגיה. הדיפוזיה תפסיק. בעקבות סדרת מסרים כזאת, החלטתי כן להפסיק את לימודי התואר השני. החלטתי שאני ממשיכה בהוראה, ויותר מכך... כנראה אמסד את מקצוע ההוראה ע"י תעודת הוראה מסודרת. ופתאום אני קולטת שזאת פעם ראשונה בחיי שמה שאני לומדת קשור בצורה ישירה למה שאני עושה. ואוי אוי... זה מפחיד. זה מפחיד כי השתחררתי מהצורך העצום להכריז על עצמי כמשהו אחר, משהו גרנדיוזי, קריירת על... ולהיות - מורה. וללמוד להיות מורה. ולהתמיד בזה, עד שאני אהיה טובה בזה ממש. החלק השני של הדילמה, כמובן, הוא חברתי. או יותר נכון - מחסור בתחום החברתי (ואפילו לא מדברת על הרומנטי...). כל חברותי גרות בעיר הגדולה ולרוב לא יוצאות משם. ואני... רחוקה יחסית (לא ממש רחוקה, אבל בואו נגיד שלתל אביבים, חצי שעה נסיעה מחוץ לעיר בשביל לקפוץ לראות חברה כדין נסיעה לאילת... כלומר, בשביל לראות אותם, אני צריכה לנסוע כל הזמן). והבנתי, שחלק מהעניין הוא, שאני מפחדת לחזור לעיר. אני מפחדת לחזור לחיים באופן מסויים, וברור לי שהרבה יותר נח לי להיות מתה במושב מאשר חיה בעיר. כי תמיד יש לי את מה להאשים בזה שאני לא רואה אף אחד. וכל התירוצים שאני יכולה למצוא בשביל לא לעבור לעיר הם לא ממש עמידים. רופפים משהו (חוץ מהזווית הכלכלית אשר מאד מאד רלוונטית). ההתמודדות שלי עם עולם החומר היא דרך מכשולים ארוכה. ארוכה, מייגעת... אבל זה השיעור שבחרתי. לימוד זמן לינארי... לימוד חוקי עולם החומר. ואולי... אולי... אם אלך בתלם של עולם החומר... דברים יבואו על מקומם. ל"ג בעומר קסום לכולם... light
בהמשך לבלבול ולבלגן שעברתי בשבועות האחרונים (ובגלל זה כמעט לא כתבתי...) הנה כמה דברים שבאו אלי בעזרת כמה אנשים טובים וכמה ישויות טובות... המסר - הגיע הזמן ללכת בתלם. השיעור הוא ללמוד את חוקי עולם החומר, להתמיד בתלם אחד עד מיצוי חומרי, כלומר, להשאר כברת דרך. ובסופו של דבר, כל הכשרונות, היכולות, האפשרויות, יתועלו לתלם הזה וייצרו אנרגיה. הדיפוזיה תפסיק. בעקבות סדרת מסרים כזאת, החלטתי כן להפסיק את לימודי התואר השני. החלטתי שאני ממשיכה בהוראה, ויותר מכך... כנראה אמסד את מקצוע ההוראה ע"י תעודת הוראה מסודרת. ופתאום אני קולטת שזאת פעם ראשונה בחיי שמה שאני לומדת קשור בצורה ישירה למה שאני עושה. ואוי אוי... זה מפחיד. זה מפחיד כי השתחררתי מהצורך העצום להכריז על עצמי כמשהו אחר, משהו גרנדיוזי, קריירת על... ולהיות - מורה. וללמוד להיות מורה. ולהתמיד בזה, עד שאני אהיה טובה בזה ממש. החלק השני של הדילמה, כמובן, הוא חברתי. או יותר נכון - מחסור בתחום החברתי (ואפילו לא מדברת על הרומנטי...). כל חברותי גרות בעיר הגדולה ולרוב לא יוצאות משם. ואני... רחוקה יחסית (לא ממש רחוקה, אבל בואו נגיד שלתל אביבים, חצי שעה נסיעה מחוץ לעיר בשביל לקפוץ לראות חברה כדין נסיעה לאילת... כלומר, בשביל לראות אותם, אני צריכה לנסוע כל הזמן). והבנתי, שחלק מהעניין הוא, שאני מפחדת לחזור לעיר. אני מפחדת לחזור לחיים באופן מסויים, וברור לי שהרבה יותר נח לי להיות מתה במושב מאשר חיה בעיר. כי תמיד יש לי את מה להאשים בזה שאני לא רואה אף אחד. וכל התירוצים שאני יכולה למצוא בשביל לא לעבור לעיר הם לא ממש עמידים. רופפים משהו (חוץ מהזווית הכלכלית אשר מאד מאד רלוונטית). ההתמודדות שלי עם עולם החומר היא דרך מכשולים ארוכה. ארוכה, מייגעת... אבל זה השיעור שבחרתי. לימוד זמן לינארי... לימוד חוקי עולם החומר. ואולי... אולי... אם אלך בתלם של עולם החומר... דברים יבואו על מקומם. ל"ג בעומר קסום לכולם... light