ללא שם
עזרי לי אני מרגישה שאני נופלת, אחרי שהצלחתי להחזיק את עצמי הרבה זמן אני מתפרקת שוב לחתיכות, לאט לאט. כל חתיכה של הגיון נפרדת ממני לשלום באיטיות,מסתובבת אליי מהאופק, רגע לפני שהיא נעלמת לגמרי. כמו צוחקת צחוק מרושע. צחוק שיודע שההתפרקות הזו תהיה הגרועה ביותר. כל התמוטטות כזו היא הגרועה ביותר. תתפסי אותי, תחזיקי חזק בציפורניים. קשרי חבל סביב מותניי ואחזי בכתפיי. אזני אותי שוב. הנפילה שלי איטית, הדרגתית אבל בטוחה. בטוחה כשם שבטוח שהשמש תזרח מחר. בטוחה כשם שבטוח שהשמש גם תשקע. ההיגיון מתערבב לי עם השיגעון. השיגעון משתלט על המציאות והמציאות גוברת בסופו של דבר על הדמיון. כאוס של צבעים וריחות מעבר הווה ועתיד ובמרכז הבלגן אני עומדת, מחפשת נקודת משען. את פה איתי ואת לא. אני מנסה לעזור, לשמח ולהשכיח דאגות. זה לא עוזר ואני מסווה זאת היטב. ההתחפשות הזו, למשהו שאני לא, ההסוואות, רק מורידות אותי עוד מטה. אותן תחפושות שמרימות אותי בכל יום, מקנות לי מעמד וחשיבות היום רק משקיעות אותי עמוק יותר. אפילו המשפטים האלה מתבלבלים לי. אני רוצה להביע משהו אחד ויוצא לי משהו אחר, משהו עקום. מרוב דימויים וצבעים אני בעצמי לא מבינה את המשפט הפשוט. אני מסתירה לעצמי את הדרך, מתעקשת לכבות את האור שמאיר לדרך הנכונה, ושוב ציור מטאפורי למשהו שבכלל לא ברור לי. קחי אותי מפה, תוציאי אותי מהלולאה שלא נגמרת. עזרי לי להסביר לכולם מה נכון ומה לא, ובעיקר תני לי להבין בעצמי לאן כדאי להמשיך מפה.
עזרי לי אני מרגישה שאני נופלת, אחרי שהצלחתי להחזיק את עצמי הרבה זמן אני מתפרקת שוב לחתיכות, לאט לאט. כל חתיכה של הגיון נפרדת ממני לשלום באיטיות,מסתובבת אליי מהאופק, רגע לפני שהיא נעלמת לגמרי. כמו צוחקת צחוק מרושע. צחוק שיודע שההתפרקות הזו תהיה הגרועה ביותר. כל התמוטטות כזו היא הגרועה ביותר. תתפסי אותי, תחזיקי חזק בציפורניים. קשרי חבל סביב מותניי ואחזי בכתפיי. אזני אותי שוב. הנפילה שלי איטית, הדרגתית אבל בטוחה. בטוחה כשם שבטוח שהשמש תזרח מחר. בטוחה כשם שבטוח שהשמש גם תשקע. ההיגיון מתערבב לי עם השיגעון. השיגעון משתלט על המציאות והמציאות גוברת בסופו של דבר על הדמיון. כאוס של צבעים וריחות מעבר הווה ועתיד ובמרכז הבלגן אני עומדת, מחפשת נקודת משען. את פה איתי ואת לא. אני מנסה לעזור, לשמח ולהשכיח דאגות. זה לא עוזר ואני מסווה זאת היטב. ההתחפשות הזו, למשהו שאני לא, ההסוואות, רק מורידות אותי עוד מטה. אותן תחפושות שמרימות אותי בכל יום, מקנות לי מעמד וחשיבות היום רק משקיעות אותי עמוק יותר. אפילו המשפטים האלה מתבלבלים לי. אני רוצה להביע משהו אחד ויוצא לי משהו אחר, משהו עקום. מרוב דימויים וצבעים אני בעצמי לא מבינה את המשפט הפשוט. אני מסתירה לעצמי את הדרך, מתעקשת לכבות את האור שמאיר לדרך הנכונה, ושוב ציור מטאפורי למשהו שבכלל לא ברור לי. קחי אותי מפה, תוציאי אותי מהלולאה שלא נגמרת. עזרי לי להסביר לכולם מה נכון ומה לא, ובעיקר תני לי להבין בעצמי לאן כדאי להמשיך מפה.
