ללא שם
לפעמים היא חושבת שהייתה רוצה להיות שוב חיילת. ללבוש מדים של שגרה קבועה ומכופתרת. שגרה מנוונת חושים. שגרה שתנוון לה את חוש הטעם והשמיעה והריח והרגשות. היא הייתה רוצה להיות מנוונת. לשבת בכיסא גלגלים רגשי. לא לחשוב יותר מידי, לא להתעסק בעצמה, לא לנבור בעצמה. להתגלגל על הכיסא שלה ממקום למקום, ולדאוג לצרכים בסיסיים. לאכול. לשתות. להשתין. לחיות. לישון. לנשום. לחיות. לחיות. היא הייתה רוצה שוב את תחושת השייכות הסתמית, הבלתי מותנית, הקשוחה שבאה ביחד עם המדים. היא הייתה רוצה נשק עם קת ארוכה. קת ארוכה ופלסטיקית, שתהיה הקשר היחידי שלה לעולם החיצון, כשתעבור במעבר האוטובוס הצר, ותמלמל "סליחה", בכל פעם שהקת שלה תפגע ביד של מישהו. בין סליחה לסליחה היא תשתוק, ממילא לא יהיה לה מה להגיד. ולמרות שלא יהיה לה מה להגיד היא קצת תתעצב שאף אחד לא רוצה לשמוע את מה שאין לה להגיד. ואז היא תגיד לעצמה בכעס צבאי, שתפסיק לרחם על עצמה. אולי גם תאיים על עצמה בנשק הארוך שלה, רק כדי להזכיר שיש דברים גרועים יותר מזה שאף אחד לא רוצה לשמוע אותך או מזה שאין לך מה להגיד. לפעמים הייתה רוצה להיות אימא. להשאיר חותם קטן בעולם. משהו שיזכיר אותה, שיזכור אותה. אחרי שהגוף שלה יקבר וירקב ויאכל והבן שלה ינהל ויכוחים פילוסופיים עם הפילגש שלו, בשאלה מה קורה לנשמה אחרי שהגוף מת. אחר כך הוא ישכב איתה ושניהם יחגגו את ממשות הקיום שלהם. לבן שלה תקרא יאיר. הוא יהיה גדול וחזק ואמיץ. והיא תסתכל עליו כשהוא יישן ותחשוב שגם היא הייתה רוצה להיות שוב בת 3. לשמוע סיפור לילה טוב על נער אסקימוסי אמיץ, סיפור על טקסי התבגרות וכאבי גדילה, על גאווה ופחד וסוף טוב. היא רוצה סוף טוב. היא מנסה לחשוב, מתי היה הרגע ההוא, שבו החליט העולם בשבילה שאין יותר צורך בסופים טובים. שכבר מותר להקרין לה סרטים שמסתיימים בשברון לב. שהגיבור מת. או נשאר לוזר. אולי זה היה באותו הרגע שבו הפסיקה לשתות שוקו. היא אוהבת שוקו. ומתעבת את טעמו המריר של הקפה. את חומו המוגזם תמיד וטעם הלוואי שלו. אבל עכשיו מקרינים בקולנוע סרטים עם סוף מחורבן ומציעים לה רק קפה. אז היא נשארת בבית ומכינה לעצמה שוקו. לסרטים היא כבר לא אוהבת ללכת. שונאת סופים רעים. לפעמים היא הייתה רוצה לכתוב שוב. להחזיק את המחשבה חזק, לחזור עליה כמו מנטרה. עד שתגיע שוב למקום בו היא מחזיקה דף ועט. או מחשב. הייתה רוצה שוב לשרבט מחשבות אקראיות על מפית בבית קפה ולדחוף אותם לכל מיני כיסים, רק בשביל לשכוח אותם בפנים, ולמצוא אותם אחרי הכביסה, מפוררים אבל מבהיקים ולבנים. אולי לא היכולת לכתוב היא שחסרה לה. אולי זו היכולת להרגיש. את הכמיהה והצורך והדחף. הפחד. האדרנלין. התרגשות של מילים מבעבעות במחזור הדם ומחכות להיכתב. להתממש על דף. הייתה רוצה לשוב ולשחזר את הבעת פני אהובתה כשהיא קוראת. ראשה מוטה מעט הצידה, גבותיה עם סימן עמום של כיווץ, שיניה נושכות בעדינות לא מורגשת את השפה התחתונה, ועיניה מרוכזות. קוראות פעמיים ברצף את הכתוב ואז מתרככות ונפנות אליה. ואז חיבוק. או לחישה. או כל מחווה אחרת של קרבה שיכולה להתרחש רק בין שני אנשים. היא הייתה רוצה שייגמר כבר הריחוק הזה ביניהן, שתוכל לכתוב דרכה של אהובתה בחזרה אליה. לשרטט לה שביל של מילים ואותיות, כמו שטיח אדום שיחזיר את אהובתה למפתן דלתה. היא הייתה רוצה שתהיה שם מילה אחרת במקום אהובתה. זה תמיד נראה לה מילה גדולה מידי. היא לא אוהבת מילים גדולות. הן מקטינות לה את ההרגשה. היא הייתה מעדיפה לכנות אותה בכינוי סתמי. זמני. אבל אין לה שום כינוי אחר. היא אוהבת אותה. לפעמים היא הייתה רוצה להיות שוב גוף ראשון
לפעמים היא חושבת שהייתה רוצה להיות שוב חיילת. ללבוש מדים של שגרה קבועה ומכופתרת. שגרה מנוונת חושים. שגרה שתנוון לה את חוש הטעם והשמיעה והריח והרגשות. היא הייתה רוצה להיות מנוונת. לשבת בכיסא גלגלים רגשי. לא לחשוב יותר מידי, לא להתעסק בעצמה, לא לנבור בעצמה. להתגלגל על הכיסא שלה ממקום למקום, ולדאוג לצרכים בסיסיים. לאכול. לשתות. להשתין. לחיות. לישון. לנשום. לחיות. לחיות. היא הייתה רוצה שוב את תחושת השייכות הסתמית, הבלתי מותנית, הקשוחה שבאה ביחד עם המדים. היא הייתה רוצה נשק עם קת ארוכה. קת ארוכה ופלסטיקית, שתהיה הקשר היחידי שלה לעולם החיצון, כשתעבור במעבר האוטובוס הצר, ותמלמל "סליחה", בכל פעם שהקת שלה תפגע ביד של מישהו. בין סליחה לסליחה היא תשתוק, ממילא לא יהיה לה מה להגיד. ולמרות שלא יהיה לה מה להגיד היא קצת תתעצב שאף אחד לא רוצה לשמוע את מה שאין לה להגיד. ואז היא תגיד לעצמה בכעס צבאי, שתפסיק לרחם על עצמה. אולי גם תאיים על עצמה בנשק הארוך שלה, רק כדי להזכיר שיש דברים גרועים יותר מזה שאף אחד לא רוצה לשמוע אותך או מזה שאין לך מה להגיד. לפעמים הייתה רוצה להיות אימא. להשאיר חותם קטן בעולם. משהו שיזכיר אותה, שיזכור אותה. אחרי שהגוף שלה יקבר וירקב ויאכל והבן שלה ינהל ויכוחים פילוסופיים עם הפילגש שלו, בשאלה מה קורה לנשמה אחרי שהגוף מת. אחר כך הוא ישכב איתה ושניהם יחגגו את ממשות הקיום שלהם. לבן שלה תקרא יאיר. הוא יהיה גדול וחזק ואמיץ. והיא תסתכל עליו כשהוא יישן ותחשוב שגם היא הייתה רוצה להיות שוב בת 3. לשמוע סיפור לילה טוב על נער אסקימוסי אמיץ, סיפור על טקסי התבגרות וכאבי גדילה, על גאווה ופחד וסוף טוב. היא רוצה סוף טוב. היא מנסה לחשוב, מתי היה הרגע ההוא, שבו החליט העולם בשבילה שאין יותר צורך בסופים טובים. שכבר מותר להקרין לה סרטים שמסתיימים בשברון לב. שהגיבור מת. או נשאר לוזר. אולי זה היה באותו הרגע שבו הפסיקה לשתות שוקו. היא אוהבת שוקו. ומתעבת את טעמו המריר של הקפה. את חומו המוגזם תמיד וטעם הלוואי שלו. אבל עכשיו מקרינים בקולנוע סרטים עם סוף מחורבן ומציעים לה רק קפה. אז היא נשארת בבית ומכינה לעצמה שוקו. לסרטים היא כבר לא אוהבת ללכת. שונאת סופים רעים. לפעמים היא הייתה רוצה לכתוב שוב. להחזיק את המחשבה חזק, לחזור עליה כמו מנטרה. עד שתגיע שוב למקום בו היא מחזיקה דף ועט. או מחשב. הייתה רוצה שוב לשרבט מחשבות אקראיות על מפית בבית קפה ולדחוף אותם לכל מיני כיסים, רק בשביל לשכוח אותם בפנים, ולמצוא אותם אחרי הכביסה, מפוררים אבל מבהיקים ולבנים. אולי לא היכולת לכתוב היא שחסרה לה. אולי זו היכולת להרגיש. את הכמיהה והצורך והדחף. הפחד. האדרנלין. התרגשות של מילים מבעבעות במחזור הדם ומחכות להיכתב. להתממש על דף. הייתה רוצה לשוב ולשחזר את הבעת פני אהובתה כשהיא קוראת. ראשה מוטה מעט הצידה, גבותיה עם סימן עמום של כיווץ, שיניה נושכות בעדינות לא מורגשת את השפה התחתונה, ועיניה מרוכזות. קוראות פעמיים ברצף את הכתוב ואז מתרככות ונפנות אליה. ואז חיבוק. או לחישה. או כל מחווה אחרת של קרבה שיכולה להתרחש רק בין שני אנשים. היא הייתה רוצה שייגמר כבר הריחוק הזה ביניהן, שתוכל לכתוב דרכה של אהובתה בחזרה אליה. לשרטט לה שביל של מילים ואותיות, כמו שטיח אדום שיחזיר את אהובתה למפתן דלתה. היא הייתה רוצה שתהיה שם מילה אחרת במקום אהובתה. זה תמיד נראה לה מילה גדולה מידי. היא לא אוהבת מילים גדולות. הן מקטינות לה את ההרגשה. היא הייתה מעדיפה לכנות אותה בכינוי סתמי. זמני. אבל אין לה שום כינוי אחר. היא אוהבת אותה. לפעמים היא הייתה רוצה להיות שוב גוף ראשון
