ללא שם. נא להגיב.....
התעוררתי בחופזה, התיישבתי על המיטה והעפתי מבט חטוף על השעון שמחוגיו הראו את השעה 19:43. אני באיחור של שעתיים וחצי! כנראה שנרדמתי, חשבתי לעצמי. פשטתי את בגדיי והוספתי אותם לערימת הבגדים שהייתה זרוקה על הרצפה. הרמתי מהר את החולצה הראשונה שנתקלתי בה: חולצה צהובה משובצת, לקחתי אפודה ירוקה ומכנסיים אפורים, לא מבחין באי-תאום הצבעים. גרבתי גרב לבנה שמצאתי בין ערימת הבגדים, ועוד גרב כחולה. נעלתי את נעליי הבלויות והישנות, שלשם שינוי היו זהות (לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות עוד זוג) . העברתי את ידי בשערי כדי לסדרו קמעה. ירדתי במדרגות הבניין בריצה, וכשהגעתי לקומה השנייה נזכרתי ששכחתי לנעול את הבית. עליתי בחזרה לדירתי שבקומה השישת, האחרונה ונעלתי את הבית. אחרי כחצי שעה של הליכה מהירה , הגעתי לאוניברסיטה. כבר מזמן ויתרתי על האפשרות של נסיעה בתחבורה ציבורית. בשבילי האפשרויות הם לא רבות. אני יכול "לבזבז" 4.80 ש"ח על נסיעה , או לקנות בכסף זה לחם וחלב. אך זה לא תמיד היה כך. אבי היה רואה חשבון מצליח ואמא לימדה נגינה. לא היה חסר לנו כלום, עד שאבי התחיל להמר, וכשהוא נפטר הוא הותיר לי ולאימי רק חובות. שקענו בחובות עד שנאלצנו למשכן את הבית, את המכוניות ואת הכל...רק דבר אחד נשאר לי מאז. הכינור. כבר מגיל צעיר אני מנגן ותמיד חלמתי להיות נגן מפורסם. הכינור בשבילי הוא לא רק כלי נגינה, או אמצעי להגשים חלום, הוא גם חברי הטוב ביותר. לפעמים, כשאני שוכח את טעם החיים, אני לוקח את הכינור , וכשאני מעביר את הקשת על מיתריו, כמו קסם, כל הצרות, החששות, הפחדים והיאוש נעלמים כלא היו. בזכות הכינור גם קיבלתי מלגה באוניברסיטה לאומניות הנגינה. בדרכי לשיעור השלישי (שהרי כבר הפסדתי את שני השיעורים הראשונים), הבחנתי בכך שהאוניברסיטה הייתה הומה מהרגיל. כשלתי בניסיונותי להיזכר על מה פשר המהומה. חשבתי שבלוח המודעות בטח אמצא תשובות והלכתי לשם.כשהגעתי, ראיתי שלא רק אני חיפשתי בלוח המודעות תשובות. היה נדמה לי שכל האוניברסיטה שם. פניהם של האנשים לבשו מבט מחיוך ומתוח כאחד. בעוד אני מפלס את גופי הצנום בין הקהל זה פגע בי! איך יכולתי לשכוח! התוצאות של התחרות הגיעו! שלושת המקומות הראשונים יזכו במילגה לאוניברסיטה הכי יוקרתית ונחשקת באירופה! והמקום הראשון וסגנו, יצאו לסיבוב הופעות עם הפילהרמונית והמקום הראשון יקבל גם מענק על סך 100,000 ש"ח. עיני תרו בקדחנות אחר רשימת הזוכים: מקום ראשון - אורן בן-צבי. המשכתי. מקום שני - אבנר חיים. לא האמנתי למראה עיני. הבטתי שוב ושוב על השם. עדיין לא האמנתי! אני במקום השני מתוך מאות המתמודדים! עצם העובדה שלא זכיתי במקום הראשון והכסף , לא המעיטה משמחתי. חזרתי את כל הדרך לביתי בריצה. מרוב התרגשות שכחתי להיכנס לשאר השיעורים. עליתי במרץ לקומה השישית ובפעם הראשונה זה חודשים, הבחנתי בבלאגן השורר בדירה. הרמתי את כל הבגדים מהרצפה וכיבסתי אותם. חשתי מין דחף בלתי נשלט לנקות את הדירה וכך עשיתי. כשסיימתי, הבטתי על המראה לראשונה זה כמה שבועות. על המראה השתקפה דמות צנומה, כחושה, שערותיה החלו להאפיר למרות גילי הצעיר ובגדי הדמות היו גדולים עליו בכמה מידות עקב תת-התזונה ש"הניבה" פירות. גבו היה כפוף. ליטפתי את זיפי פניי שהחלו גם הם להאפיר. נכנסתי למקלחת טובה, התגלחתי ולבשתי ג´ינס ישן אך נקי וחולצה לבנה. לקחתי מהמגירה גרביים נקיות ותואמות. סירקתי את שיערי והבטתי שוב במראה. הפעם, פניי היו חלקות, שיערי מסודר, חום גולש על עיניי הגדולות והחומות. חייכתי לעצמי, זקפתי גבי והוצאתי את הכינור מנרתיקו. ליטפתי בגאווה את הכינור וידעתי, שמאותו הרגע, גם בלי כסף, חיי הולכים להשתנות. אוהבת, מוריה כהן. אשמח(כרגיל) לקבל ביקורת
התעוררתי בחופזה, התיישבתי על המיטה והעפתי מבט חטוף על השעון שמחוגיו הראו את השעה 19:43. אני באיחור של שעתיים וחצי! כנראה שנרדמתי, חשבתי לעצמי. פשטתי את בגדיי והוספתי אותם לערימת הבגדים שהייתה זרוקה על הרצפה. הרמתי מהר את החולצה הראשונה שנתקלתי בה: חולצה צהובה משובצת, לקחתי אפודה ירוקה ומכנסיים אפורים, לא מבחין באי-תאום הצבעים. גרבתי גרב לבנה שמצאתי בין ערימת הבגדים, ועוד גרב כחולה. נעלתי את נעליי הבלויות והישנות, שלשם שינוי היו זהות (לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות עוד זוג) . העברתי את ידי בשערי כדי לסדרו קמעה. ירדתי במדרגות הבניין בריצה, וכשהגעתי לקומה השנייה נזכרתי ששכחתי לנעול את הבית. עליתי בחזרה לדירתי שבקומה השישת, האחרונה ונעלתי את הבית. אחרי כחצי שעה של הליכה מהירה , הגעתי לאוניברסיטה. כבר מזמן ויתרתי על האפשרות של נסיעה בתחבורה ציבורית. בשבילי האפשרויות הם לא רבות. אני יכול "לבזבז" 4.80 ש"ח על נסיעה , או לקנות בכסף זה לחם וחלב. אך זה לא תמיד היה כך. אבי היה רואה חשבון מצליח ואמא לימדה נגינה. לא היה חסר לנו כלום, עד שאבי התחיל להמר, וכשהוא נפטר הוא הותיר לי ולאימי רק חובות. שקענו בחובות עד שנאלצנו למשכן את הבית, את המכוניות ואת הכל...רק דבר אחד נשאר לי מאז. הכינור. כבר מגיל צעיר אני מנגן ותמיד חלמתי להיות נגן מפורסם. הכינור בשבילי הוא לא רק כלי נגינה, או אמצעי להגשים חלום, הוא גם חברי הטוב ביותר. לפעמים, כשאני שוכח את טעם החיים, אני לוקח את הכינור , וכשאני מעביר את הקשת על מיתריו, כמו קסם, כל הצרות, החששות, הפחדים והיאוש נעלמים כלא היו. בזכות הכינור גם קיבלתי מלגה באוניברסיטה לאומניות הנגינה. בדרכי לשיעור השלישי (שהרי כבר הפסדתי את שני השיעורים הראשונים), הבחנתי בכך שהאוניברסיטה הייתה הומה מהרגיל. כשלתי בניסיונותי להיזכר על מה פשר המהומה. חשבתי שבלוח המודעות בטח אמצא תשובות והלכתי לשם.כשהגעתי, ראיתי שלא רק אני חיפשתי בלוח המודעות תשובות. היה נדמה לי שכל האוניברסיטה שם. פניהם של האנשים לבשו מבט מחיוך ומתוח כאחד. בעוד אני מפלס את גופי הצנום בין הקהל זה פגע בי! איך יכולתי לשכוח! התוצאות של התחרות הגיעו! שלושת המקומות הראשונים יזכו במילגה לאוניברסיטה הכי יוקרתית ונחשקת באירופה! והמקום הראשון וסגנו, יצאו לסיבוב הופעות עם הפילהרמונית והמקום הראשון יקבל גם מענק על סך 100,000 ש"ח. עיני תרו בקדחנות אחר רשימת הזוכים: מקום ראשון - אורן בן-צבי. המשכתי. מקום שני - אבנר חיים. לא האמנתי למראה עיני. הבטתי שוב ושוב על השם. עדיין לא האמנתי! אני במקום השני מתוך מאות המתמודדים! עצם העובדה שלא זכיתי במקום הראשון והכסף , לא המעיטה משמחתי. חזרתי את כל הדרך לביתי בריצה. מרוב התרגשות שכחתי להיכנס לשאר השיעורים. עליתי במרץ לקומה השישית ובפעם הראשונה זה חודשים, הבחנתי בבלאגן השורר בדירה. הרמתי את כל הבגדים מהרצפה וכיבסתי אותם. חשתי מין דחף בלתי נשלט לנקות את הדירה וכך עשיתי. כשסיימתי, הבטתי על המראה לראשונה זה כמה שבועות. על המראה השתקפה דמות צנומה, כחושה, שערותיה החלו להאפיר למרות גילי הצעיר ובגדי הדמות היו גדולים עליו בכמה מידות עקב תת-התזונה ש"הניבה" פירות. גבו היה כפוף. ליטפתי את זיפי פניי שהחלו גם הם להאפיר. נכנסתי למקלחת טובה, התגלחתי ולבשתי ג´ינס ישן אך נקי וחולצה לבנה. לקחתי מהמגירה גרביים נקיות ותואמות. סירקתי את שיערי והבטתי שוב במראה. הפעם, פניי היו חלקות, שיערי מסודר, חום גולש על עיניי הגדולות והחומות. חייכתי לעצמי, זקפתי גבי והוצאתי את הכינור מנרתיקו. ליטפתי בגאווה את הכינור וידעתי, שמאותו הרגע, גם בלי כסף, חיי הולכים להשתנות. אוהבת, מוריה כהן. אשמח(כרגיל) לקבל ביקורת