ללא ספק בעיה..

[tzviran]

ללא ספק בעיה..

אני לא אב חד הורי ואני לא אם חד הורית. אני יותר גרוע מזה, אני בן לאם חד הורית. אני הבכור. אבא שלי מטייל כבר כמה שנים בשמיים, ואמא שלי עוד לא מצאה מישהו רציני קבוע. הבעיה שלי מתחילה בזה שאני לא מוצא את עצמי. מצד אחד כל מה שאני רוצה זה לבנות את החיים שלי. אני בן 22. חצי שנה אחרי צבא. רוצה לבנות לי חיים, סביבה משלי, ללמוד, להשתולל, לבלות, לשחק עם בחורות. אני בחור מופרע. אבל האחריות שלי כבן בכור וכאחראי על שני אחים קטנים ממני. ואחראי על אמא ועל בעיות כספיות ועל בעיות לוגיסטיות בבית. האחריות הזו, זה מה שכובל אותי. זה אוכל אותי מבפנים. חצי שנה ברחתי לאילת לחיות שם. עכשיו חזרתי. הייתי מוכרח. אם אני אתמסר לחיים המוכנים מראש שנקלעתי לתוכם, אני אתמרמר לנצח. מצד שני, אני לא יכול לבנות לי חיים משלי ולזנוח אנשים החשובים לי. בפורום הזה שמתי לב, הרוב הורים במשפחות חד הוריות. אף אחד לא חושב על הבן הבכור. מחכה להמלצות מאיש מקצוע, תגובות מאנשים והבנה ממי שבבעיה הזו אי שם גם כן.

 

[s h o o s h a]

לבנות לעצמך את החיים

בוקר טוב צבירן, אני אם חד-הורית אשר חיה יחד עם בן חייל בבית. להבדיל, לבני יש אבא אבל ענין הצורך לדאוג לרווחת המשפחה לא פוסח מעל בני. המוטו שלי הוא- קודם כל תדאג לעצמך ולעתידך. אני וגם אביך כבר ילדים גדולים ואת הדייסה שבישלנו נאכל בעצמנו. אין לנו כל צורך בשותפים. לא יודעת מה אמך חושבת, כיצד היא מגיבה לכאב שלך (היא יודעת?) ומה היא משדרת אולם אני באופן אישי אומרת לך באופן חד משמעי ושאינו משתמע לשתי פנים: דאגות הבית על כל גווניהן אינן משא לכתפיך. אין הדבר אומר שאתה צריך להתעלם לגמרי ממה שקורה בבית אבל, החיים שלך, העתיד שלך, הצרכים שלך הם אלו שצריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות. בשום אופן אין צורך ש"תתמסר לחיים המוכנים מראש שנקלעת לתוכם". אתה בגיל שבו אכן עליך לבלות, להינות, להשתולל (לא יותר מידי

), לטייל, ללמוד, להכיר בנות וכאמור, להתחיל בבניית החיים שלך. אז אל תיתן לשום דבר למנוע ממך מלעשות את כל אלו. תהיה רגיש לאמך ומשפחתך אבל תן 'זכות קדימה' לחיים שלך. בהצלחה

 

[SWEET111]

הייתי בדיוק כמוך!

כל חיי הייתי עסוקה בלהוציא אנרגיה על מנת לא להתמסר לחיים האלה. כל הזמן פחדתי מהחיים האלה. אני אם חד הורית לילדה בגילך פחות או יותר. =ואני כל כך מבינה אותה שהיא לא רוצה לעזור ולקחת אחריות בבית. ולכן אני ממש לא כובלת אותה בכלל. אבל תמיד מדברת איתה שאין דבר יפה מזה שאדם גם בבוקר עובד\לומד עושה משהוא חיובי למענו קודם כל ונמצא במסגרת (היום אני כל כך מאושרת שיש לי מסגרת ומחויבות זה ממש מרגיע אותי!!!!) ואז חי את מה שהוא הכי אוהב . חכה זה יבוא לך לאט לאט אל תלחם בזה ואל תפחד מזה במשך הזמן תרגיש כמה אתה שווה בעיני עצמך .והסביבה אחר כך תכבד אותך במעשיך!!! בהצלחה.

 

[מונה של אהבה]

בוקר טוב ../images/Emo140.gif

גם אני, כמו אלה שלפני, עונה לך ממקום של אמא. איתי בבית גדלים שני ילדים מיוחדים (22, 16) ולכן השאלה שלך מאד נגעה בי. אחד המסרים הבולטים שהשתדלתי להעביר לילדי לאורך השנים הוא שכל אחד מאיתנו לוקח אחריות על החלטות בחייו. ההחלטה של אבא שלהם ושלי לסיים את חיינו המשותפים לא שייכת להם והם לא אלה שאמורים לדאוג לאמא - אמא היא זו שדואגת להם כי זו דרכו של עולם. אז נכון, כל עוד הם בבית הם עוזרים בניקיון, כביסות ואפילו בישול כי כולנו חיים יחד ואף אחד לא נועד לשרת את האחר. אבל, ברגע שהילדה שלי תחליט לפרוש את כנפיה אני אשלח אותה באהבה גדולה. היא כבר הייתה מספר חודשים בארצות הברית ואני יודעת שהזמן שלה בבית איתנו הולך ואוזל. להיפך, חשוב לי שהיא תבנה את עולמה וחייה במקום משלה ואני לעולם אהיה שם, ברקע, משענת כשתבקש. לא מכירה את אמא שלך ולא את הדינמיקה ביניכם אבל מציעה לך, מכל הלב, לבדוק האם ההרגשה הזו של מחוייבות לאמא ולאחים באה מתוך דרישה של הבית או מתוך אחריות שלקחת על עצמך מבלי שנתבקשת. בכל אופן, מאחלת לך שתמצא את הכוח לצאת לדרך

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

היי צבירן, תודה שפנית אלינו

אני חד הורית לילד בן 10 וגם איש מקצוע. יש קשר של אהבה בין הורים לילדים ובין הילדים להורים. יש קשר של אחריות בין הורים לילדים אבל רק בכיוון אחד. זה משהו שלפעמים נשכח בתוך מירוץ החיים. אימא שלך היתה אחראית עליך עד גיל 18. עד אותו הגיל היא אמורה היתה לספק לך את כל הכלים הדרושים כדי שתוכל לתפקד בעולם כמבוגר אחראי ויצרני. אם מסיבה כלשהי היא לא הצליחה, התלות שלך בה תימשך עד שתגיע לבגרות רגשית ותפתח חיים עצמאיים. הבעיה במשפחות חד הוריות נובעת מהעובדה שאם קורה משהו להורה היחידי - הילד נשאר לבד. זה יוצר חרדה. כשהילדים קטנים - ברור לנו (ההורים) שזה לא תקין. כשהילדים גדולים - קל לנו לשכוח את זה. זה בסדר לעזור לאימא - אם אתה יכול ורוצה. אבל אתה לא אחראי עליה או על אחיך הקטנים - זו אחריותה של אימא. גם אין לך אחריות כ"בן בכור" - זה רק מגדיר אותך כילד ראשון. אני עצמי בכורה ומכירה את "התיק הזה" - פשוט תוריד אותו מהגב שלך. אתה 'ילד' ואימא שלך היא 'אימא', והגיע זמנך לבנות לך חיים. הכי קשה להורים זה לשחרר את הילדים. כל כך הרבה זמן שהכל היה באחריות שלנו... לפעמים אנחנו לא משתחררים מזה כל החיים. ילדים כמוך שמרגישים "אחריות" עוזרים לנו במערכת הסימביוטית הזאת. נתק את חבל הטבור ותן לאימא שלך את מרחב הזמן להסתגל. נשארו לה רק שני ילדים לגדל (זה לא אומר שהיא לא יכולה לעזור לך לפעמים) מה אני מציעה? דבר עם אימא, תגיד לה שאתה מבין שאתה מאוד עוזר לה אבל... אתה צריך עכשיו לצאת לעולם ולמצוא את דרכך בו. אתה יודע שהיה לכולם נוח (גם לך) לקחת מאימא חלק מהאחריות על הבית ועל האחים, אבל עכשיו אתה צריך להפקיד בידיה בחזרה את החלק הזה - ולצאת לחייך. זה לא גורע מאהבתך לאימא או לבית, רק שומר עליה (על האהבה) שלא תהפוך לתיסכול או לכעס ולמרירות. לאימא יהיה קשה, אבל כמו כולנו - היא תמצא את הדרך לשרוד ולפתור את כל מה שצריך. לעומת זאת, אתה לא חייב לזנוח לגמרי את הבית. אתה יכול לחיות חיים משלך, ולשמור על הקשר עם הבית בזמנים מוגדרים מראש: ערב בשבוע - אתה עם המשפחה. אפילו סופשבוע שלם בחודש. אתה יכול גם לגוון - זמן עם אימא - אפילו שעה 'על כוס קפה' זמן עם כל המשפחה - ארוחת שישי או ערב אחר בשבוע או אחה"צ. ואחת ל... תן לאימא זמן חופשי ובלה עם אחיך (גיבושון). עזיבה מלאה של הבית יכולה לעלות לך ביחסיך העתידיים עם האחים. הקדשת זמן מה למשפחה ונוכחות מלאה באותו הזמן - תקנה לך מקום של כבוד במערך המשפחתי. לא בגלל שלקחת אחריות, אלא בגלל שאהבת מספיק כדי לשמור על קשר. שיהיה בהצלחה בחייך הבוגרים!