ללא נושא
לפעמים נראה לי שהכל התהפך ברגע שהוא נהרג....אז, כשאמרו לי, "תהיי חזקה בשביל אמא ואבא", לא ידעתי שזה לא רק להיות חזקה...זה יותר מזה אנחנו חזקים יותר ממה שנראה לפעמים יש משפחות שמתפרקות. ההורים מתגרשים, הילדים נשארים כל אחד לעצמו. אבל הכל התהפך- ביום שהוא נהרג- אני הפכתי להיות הבכורה משלושה הפכנו לשתיים, היינו צריכות להתבגר מהר מדי. לפעמים נראה לי שאני צריכה לגונן עליהם ולא הם עלי, כשאני עם אמא באוטו ופתאום יש שיר כמו "אל תדאגי לי אמא" או "עוף גוזל" אני מעבירה תחנה מיד, לפני שהיא תשמע אפילו את המילים הראשונות שזה לא יגרום לה לבכות, כששרים על גוזל שעזב את הקן, או על ילד שמשרת בצבא. לא אני ולא אחותי נוכל למלא את החלל שהוא השאיר להם בלב. כבר למדתי לא להיפגע מזה. את החלל של ילד כמוהו גם שתיים כמונו לא נוכל למלא. אין טעם לקנא בו או לכעוס עליהם. זאת לא אשמת אף אחד. תמיד הם ניסו לגונן עלי, שאני לא אשמע על האיידס באפריקה או על המלחמות בשטחים שאני לא אלך לבתי חולים ובתי קברות, אלה לא מקומות לילדים. ואז הוא מת, ופתאום כבר אי אפשר להסתיר, אי אפשר לגונן עלי יותר. ופתאום הם נראו לי הרבה יותר שבירים. כמה נורא היה בשבילי לראות את אמא בוכה.. ולא...לא בטקס סיום בית ספר או מסיבת חנוכה בגן. לראות אותה בוכה, כי הבן שלה מת? לראות את אבא...אומר קדיש על הבן הבכור שלו הבן שנקרא על שם החבר שנהרג ביום כיפור? ההורים שלי מתפקדים. שניהם עובדים, יוצאים לבלות, נפגשים עם חברים. הם תמיד כאן בשבילנו, הם זוכרים שיש להם עוד ילדים. אבל אף פעם לא נהיה כמותו. אף פעם אני לא אהיה באמת הבכורה, אף פעם אני לא אתנהג אליה יפה כמו שהוא היה מתנהג.. אף פעם אני לא אשאיר מטבח מסודר ותמיד יהיה צריך לריב איתי על איך שהחדר שלי נראה. לך תסביר להם, שאני לא הוא! אני לא יכולה להיות טובה כמותו. אני טובה בדברים אחרים. הוא היה בא אלי לשאול אם הצבעים של הבגדים שלו תואמים, כי לא היה לו שום מושג בזה. הוא היה מתייעץ איתי מה לקנות לחברה שלו, גם כשהייתי בת 11! גם הוא לא עבר טסט ראשון. גם הוא דפק את האוטו. לי יש תעודת בגרות יותר טובה משלו. אה, וגם...אני לא מתה. אבל אולי זאת הבעייה, כי ברגע שהוא מת הוא נהיה מושלם. הכל נשכח פתאום. אני לא רוצה לשכוח, כמותם, את כל הפאקים הקטנים שלו. את כל הדברים שעצבנו אותי בו. אני רוצה לזכור אותו כמו שהוא היה. לא מושלם, אבל אח שלי. בגללו, עכשיו אני צריכה להעביר תחנה כל פעם שיש את "עוף גוזל". ואני דווקא אוהבת את השיר הזה. עוד חודש בערך, אני עוקפת אותו בגיל. אבל הוא תמיד יהיה הבכור.
לפעמים נראה לי שהכל התהפך ברגע שהוא נהרג....אז, כשאמרו לי, "תהיי חזקה בשביל אמא ואבא", לא ידעתי שזה לא רק להיות חזקה...זה יותר מזה אנחנו חזקים יותר ממה שנראה לפעמים יש משפחות שמתפרקות. ההורים מתגרשים, הילדים נשארים כל אחד לעצמו. אבל הכל התהפך- ביום שהוא נהרג- אני הפכתי להיות הבכורה משלושה הפכנו לשתיים, היינו צריכות להתבגר מהר מדי. לפעמים נראה לי שאני צריכה לגונן עליהם ולא הם עלי, כשאני עם אמא באוטו ופתאום יש שיר כמו "אל תדאגי לי אמא" או "עוף גוזל" אני מעבירה תחנה מיד, לפני שהיא תשמע אפילו את המילים הראשונות שזה לא יגרום לה לבכות, כששרים על גוזל שעזב את הקן, או על ילד שמשרת בצבא. לא אני ולא אחותי נוכל למלא את החלל שהוא השאיר להם בלב. כבר למדתי לא להיפגע מזה. את החלל של ילד כמוהו גם שתיים כמונו לא נוכל למלא. אין טעם לקנא בו או לכעוס עליהם. זאת לא אשמת אף אחד. תמיד הם ניסו לגונן עלי, שאני לא אשמע על האיידס באפריקה או על המלחמות בשטחים שאני לא אלך לבתי חולים ובתי קברות, אלה לא מקומות לילדים. ואז הוא מת, ופתאום כבר אי אפשר להסתיר, אי אפשר לגונן עלי יותר. ופתאום הם נראו לי הרבה יותר שבירים. כמה נורא היה בשבילי לראות את אמא בוכה.. ולא...לא בטקס סיום בית ספר או מסיבת חנוכה בגן. לראות אותה בוכה, כי הבן שלה מת? לראות את אבא...אומר קדיש על הבן הבכור שלו הבן שנקרא על שם החבר שנהרג ביום כיפור? ההורים שלי מתפקדים. שניהם עובדים, יוצאים לבלות, נפגשים עם חברים. הם תמיד כאן בשבילנו, הם זוכרים שיש להם עוד ילדים. אבל אף פעם לא נהיה כמותו. אף פעם אני לא אהיה באמת הבכורה, אף פעם אני לא אתנהג אליה יפה כמו שהוא היה מתנהג.. אף פעם אני לא אשאיר מטבח מסודר ותמיד יהיה צריך לריב איתי על איך שהחדר שלי נראה. לך תסביר להם, שאני לא הוא! אני לא יכולה להיות טובה כמותו. אני טובה בדברים אחרים. הוא היה בא אלי לשאול אם הצבעים של הבגדים שלו תואמים, כי לא היה לו שום מושג בזה. הוא היה מתייעץ איתי מה לקנות לחברה שלו, גם כשהייתי בת 11! גם הוא לא עבר טסט ראשון. גם הוא דפק את האוטו. לי יש תעודת בגרות יותר טובה משלו. אה, וגם...אני לא מתה. אבל אולי זאת הבעייה, כי ברגע שהוא מת הוא נהיה מושלם. הכל נשכח פתאום. אני לא רוצה לשכוח, כמותם, את כל הפאקים הקטנים שלו. את כל הדברים שעצבנו אותי בו. אני רוצה לזכור אותו כמו שהוא היה. לא מושלם, אבל אח שלי. בגללו, עכשיו אני צריכה להעביר תחנה כל פעם שיש את "עוף גוזל". ואני דווקא אוהבת את השיר הזה. עוד חודש בערך, אני עוקפת אותו בגיל. אבל הוא תמיד יהיה הבכור.