ללא נושא

[Ori05]

ללא נושא

לפני חצי שנה נהרג אחי בפיגוע ומאז אני לא מוצא טעם בשום דבר. כל דבר נראה לי תפל ואני חי באופן מכאני לגמרי, עושה פעולות שצריך ולא ממש רואה סיבה למה אני עושה אותם. אני חושב על הימים שהיו קודם, על שהייתי חסר סבלנות כלפיו, ואני שונא את עצמי על כל רגע. אני רואה את החברים שהיו לו מסיימים תיכון ומתגייסים וזה לא עוזב אותי. גם התרחקתי מאד מאנשים ויש לי אפילו קצת כעס על אנשים שנורא אוהבים לספר שהם מכירים את אורי שאחיו נהרג ואיפה הם היו בשעה ההיא וההיא ונהנים להיות במרכז הרכילות. אני לא קונה את "ההשתתפות בצערי" כי אנשים ממשיכים לחיות את החיים שלהם ושוכחים מזה, ואם הם חושבים על זה הם מרחמים עלי ומדברים אלי אחרת, הרי צריך להתיחס שונה. ברור לי לגמרי שהאנשים שבאו להלוויה וישבו אתנו אחרי זה רובם רצו להיות חלק מזה, לראות מקרוב את הרכילות, לרחם ולהגיד מסכנים וכמה שהם לא מקנאים בנו וללכת. החיים שלי בבית נהפכו לסיוט, ולמרות שאני נורא מנסה להיות בסדר ולעזור להורים שלי, אין לי יותר כח. זה דורש ממני הרבה מאמץ, וכל שינוי הכי קטן בהתנהגות שלי ישר מורגש והופך אותי למי שלא עוזר ולא מתחשב. אני לא רואה איך אצליח, אם בכלל, למצוא אי פעם הנאה בחיים מבלי שהצל הזה ילווה אותי.

 

[Star_Dust]

אורי שלום,

אני מבינה את הכעס שלך על אנשים ש"תופסים טרמפ" על הפיגוע רק כדי להרגיש חלק ממה שהיה. עצוב שיש כאלה אנשים בעולם אבל אני מניחה שבשלבים יותר מאוחרים כשתסתכל סביבך תראה שיש מעט מאוד אנשים כאלה. יש גם המון שבאמת איכפת להם. איכפת להם ממך, מהמשפחה שלך, מאחיך... אל תטרוק בפניהם את הדלת. ה"צל" הזה ילווה אותך תמיד אבל עם הזמן סביר להניח הוא יכנס לפרופורציה מתאימה ויהיה פחות מאיים. אתה תלמד להנות גם כשהצל שם. אני מניחה שתמיד יהיו רגעים של נפילה ועצב אבל ביניהם יהיו גם רגעים מאושרים. אל תייסר את עצמך על אופי הקשר שלך עם אחיך לפני הפיגוע. הרבה פעמים אנחנו זוכרים בעיקר איפה היינו לא בסדר ומייסרים את עצמנו לשווא. נכון, בין אחים יש גם חיכוכים ומריבות מדי פעם. יש רגעים לא נעימים ויש חוסר סבלנות. זה לא פשוט לחיות באותו בית. אבל יש גם רגעים טובים, ואהבה וצחוק. כשאתה חושב על אחיך, תתמקד ברגעים הטובים. אין טעם להתמקד ברעים. כל מה שנותר לנו כעת הוא הזיכרון. אין יכולת לתקן. אז אין גם טעם לייסר את עצמנו. והכי חשוב... give yourself a break... תהיה נחמד לעצמך, אל תכעס על עצמך ותפסיק לשפוט את עצמך בכזאת נוקשות... , תן לזמן לעשות את שלו. ליאת.

 

[Ori05]

לא בדיוק

לא, אין הרבה אנשים שאכפת להם. אולי משפחה רחבה, אבל זה הכל. ועם האנשים האחרים אין לי טיפת שפה משותפת. סורי, אני לא יכול לשמוע צרות של אנשים שלא הולך להם בבחינות ולא עם בחורות, והם מדברים במין אומללות כזאת כאילו האסון הכי גדול קרה להם, כאילו נחרב עולמם. בא לי להעיף לאנשים כאלה סטירה. ולמרות שאני לא מאחל לאף אחד דברים רעים, אני מת שירגישו ליום אחד מה שאני מרגיש במשך כל התקופה הזאת. כבר מזמן חדלתי להאמין בחברים אמיתיים - אין דבר כזה, חבר אמת, יש קשרים מטעמי נוחות, אנשים יבואו, אנשים ידברו, יעשו פרצופים עצובים ויגידו מילים יפות כדי להרגיש נורא טוב עם עצמם שהם מילאו את החובה ועשו וי, אבל לא יחרגו אפילו במעט מהנוחיות שלהם. אז עדיף שלא יחרגו בכלל.

 

[תמימו]

כמה ש...

זה עצוב, אני עדיין מסכימה איתך ועם כל מילה שלך. מקווה שיעבור לך הכעס קצת, למרות שלא נראה לי שהאנשים ישתנו עד אז. מה שכן, שתלמד לשים זין על אנשים, כי אנשים כאלה ואחרים תמיד יהיו, אינטרסנטים למיניהם, פשוט על תחשוב עליהם, חבל להוציא את האנרגיות שלך על טמבלים. מה שכן מסכימה איתך בקשר כל עניין ה"חברים" למיניהם, כנראה שאין דבר כזה...

 

[פשוש2K]

אורי,

לפני כשנה אח שלי, מאור, נהרג בתאונת דרכים. כמו שתארת, האנשים שמסביב מתחילים לשכוח וממשיכים את השיגרה כאילו הוא מעולם לא היה. החבר'ה שלו סיימו יב' השנה והולכים לצבא והוא - הוא ישאר בן 17. לך נותר רק לדאוג להנציח את זכרו, לזכור את הילד הטוב שבו, את הרגעים היפים במשפחה, את השיחות הטובות יותר שלכם, את מה שהוא עשה בחייו ואת הצדדים היפים ביניכם. ההתרחקות מאנשים היא מובנת אך שים לב לא להגזים עם זה. אחרי זמן כלשהו (תלוי רק בך) צריך לאלץ את עצמך לחזור לחיי חברה [כמעט] נורמאליים כשבלב הזכרונות. גם אצלי ההורים הפכו לנטל ולמשא שיש לשאתו ככל אשר ניתן. אני בטוח שכמו אצלנו, גם אצלכם האנשים שוקעים לתוך הכאב וצריך למצוא את הכוחות להתרומם ולהמשיך לחיות. המאמץ כאן הוא לשרוד וכנראה שאין לך ברירה אלא לעשות את זה. שמור על עצמך ושמור על משפחתך. אל תוותר ואל תתיאש. צריך ללמוד לחיות וצריך ללמוד להנות מהחיים למרות הצל הכבד ולמרות הגעגועים שאני בטוח שרק הולכים ומתגברים. נסה לכתוב כאן את אשר על ליבך, אפילו בצורה שאינה ממוענת לאיש אלא לאחיך או אפילו לעצמך. אתה עלול לחשוב שאני מבלבל במוח עם כל השטויות האלו אבל תקרא שוב את הפסקה הראשונה ותראה שאני, כמוך, באותו המצב. נסה לכתוב יומן (באינטרנט או במחברת), נסה לבנות אתר לזכרו (תקבל ממני כל עזרה שתרצה), נסה להרכיב אלבום תמונות מיוחד שיתאר אותו. עשה הכל כדי לא לשכוח אבל תשאיר לעצמך מקום לחיות ולהנות, לצחוק ולשמוח בחייך שלך כי אני בטוח שזה מה שהוא היה רוצה שתעשה. שמור על עצמך ילד, אם לא בשבילך אז בשביל ההורים ובשבילו.

 

[Ori05]

../images/Emo35.gif אתר, אלבום

אלבום? זה אומר שאני אצטרך לגעת בתמונות, להסתכל עליהם, זה אומר שאני אצטרך להכנס לחדר וזה משהו שאני לא עושה אלא אם כן ממש אין לי ברירה. להכנס לחדר בשבילי זה כמו להכנס לתוך גיהינום. אני לא יכול לגעת בדברים האלה, להיפך, היה עושה לי מאד טוב אם יכולתי לעבור דירה, והייתי גם בשלבי יציאה מהבית אבל עכשיו זה בכלל לא בא בחשבון.

 

[Ori05]

לפשוש2K

קראתי את ההודעה שלך מהכותרות וקראתי את התגובה של מי שכתבה לך על האנשים עם החור שבלב. פעם מישהי אמרה שצריך לעבור את זה כל יום בנפרד, אבל אחרי שקראתי את ההודעה הזאת נדמה היה לי שאחרי שעברתי כל כך הרבה פעמים כל יום בנפרד לא עברתי אפילו יום אחד. כל הגוף כואב לי ואי אפשר לאכול ואפילו לתוך שינה אי אפשר לברוח. העולם מחולק לאלה עם החור ואלה בלי, ואלה בלי באים ואומרים לך להיות חזק ולהמשיך הלאה. אני אמשיך יותר מאוחר.

 

[פשוש2K]

אתה יכול לכתוב לי במייל

או באייסיקיו. אני עם חור בלב ויכול לומר לך שצריך להמשיך הלאה. אנשים בד"כ חושבים שאחרי חודש צריך להתגבר, אחרי חודשיים צריך להיות חזקים ואחרי חצי שנה כבר צריך להיות כמו שהיינו פעם. הם טועים. כל מה שאתה צריך לבדוק זה שאתה נמצא בכיוון מעלה, לא משנה כמה מהר אתה הולך. החשוב הוא לא להיות בכיוון מטה כי מנקודה מסויימת, אין דרך חזרה. תוודא את זה בכל יום ואפילו אם השינויים קטנים מאוד - עדיין תדע שאתה בדרך הנכונה. כל אחד והקצב שלו, כל אדם והכאב שלו. קח את הזמן ורפא את עצמך. רק אתה יכול. כתוב לי אם תרצה. המייל שלי: i [shift+2] pashosh . co . il

 

[פופקורן 1]

גם אני הרגשתי אותו דבר

ואחרי הרבה מאד שנים הבנתי שזה הכל בראש שלי. אנשים לא יודעים איך לאכול את זה ומה שהם יכולים לעשות זה להגיד שהם משתתפפים בצער וההרגשה שמרחמים זו הרגשה שלך לא שלהם וכדאי לך מהר להשתחרר מההרגשה הזאת. כמה שזה ישמע מוזר ונוגד את מה שאתה חושב אתה לא צריך לעזור להורים שלך תחייה את חייך בשמחה ובשלמות וזו תהיה העזרה הטובה ביותר עבורם.אני לא אומרת לשכוח את אחיך אבל אתה צריך לחיות ולא בצל אחיך אלא בזכות מי שאתה שלך פופקורן

 

[BooBee]

"לחיים אין משמעות...

... מלבד זו שאני מעניקים לה". זה משפט שמלווה אותי כבר כמה שנים. אני הולכת להיות קצת לא פוליטיקלי קורקט ולכתוב שוב משהו שכתבתי כאן לפני כמה שבועות. כשאחותי היקרה היתה בחיים, החיים שלי לא התנהלו סביבה ולא היו רק עליה. היו לי עוד המון המון דברים אחרים שהעסיקו אותי, כמו משפחה וחברים ועבודה, ובעיקר אני. נכון שמוות של מישהו אהוב וקרוב יכולה להשחיר ולהאפיל את חיינו, אבל זה רק אם אנחנו נאפשר למוות של אותו אדם לגרום לחיינו להיות צבועים בגוונים שחורים ואפורים. מאחר ואחותי היתה טיפוס שמח, תורם, מעניק, מקסים, לבבי, אוהב ותומך, אשר אני גאה לספר עליה בכל הזדמנות על הלב הגדול שלה, ועל החיוך הענק שלה ועל העיניים הנוצצות שלה, אני בטוחה, שאם הייתי מתכנסת לתוך תוכי אחרי מותה, ומאבדת כל טעם לחיי ומסובבת את חיי סביב מותה, היא היתה מאוד כועסת עליי. זה לא ממעיט ולו במאית המיליגרם, שמותה של אחותי היה הדבר הכי נורא, כואב וטראומטי שהתמודדתי עימו אי פעם, ושעד היום אני מתמודדת עם ההשלכות של מותה על חיי ועל אופן התנהלותי שלי ושל משפחתי. אני מתגעגעת אל אחותי המון המון ומייחלת מידי לילה לפני השינה לחלום עליה חלומות יפים ונעימים. אחותי לעולם תשאר בת 21 ולעולם תמשיך להיות אחותי, עד יום מותי. אני אמשיך לאהוב ולהוקיר אותה ואת זכרה ואת אהבתה האין-סופית לאנשים. בכך שאני ממשיכה לחיות, לאהוב, לרקוד, לעבוד, לכתוב ולעשות כל דבר אחר, אני מנציחה את הצוואה הלא כתובה שלה. אחותי היתה טיפוס בלייני, היא אהבה לצאת לבלות, היא אהבה לרקוד, תמיד היתה מוקפת בהמון חברים וחברות. הנקודה שלי היא, שלמרות שבהתחלה, בסמוך למותה, חשבתי גם אני שמוות של אחות הוא סוף העולם, כמעט שלוש שנים אחרי, אני מבינה שעולם כמנהגו נוהג, ולי לקח תקופה לעמוד על הרגליים, לטפל בעצמי ולבחור במשמעות חדשה לחיים שלי, ואפילו, בחוצפה לא גדולה, במשמעות עבור החיים שלה, מתוך הצורך שלי להתעסק בשאלה "למה היא מתה בגיל 21?". אני מצאתי תשובה עבור השאלה הקשה והנוראית הזו והחלטתי לקבל את עובדת מותה כעובדה גמורה ובנוסף קיבלתי החלטה, מודעת, לא לתת למותה של אחותי לנהל לי את החיים, להיות אומללה עד סוף ימיי ולא להתהלך כסוג של זומבי. יש לי משפחה. אבא ואמא, אחות ואח ועוד אחות שנפטרה לפני כמעט שלוש שנים. פעם היינו משפחה של שישה נפשות, היום אנחנו משפחה של חמישה נפשות+אחת. זו הדרך שלי להתמודד עם מותה של אחותי. אני לא, חלילה, אומרת שככה צריך שכל אחד לעשות ולפעול, אני רק משתפת את התחושות והרגשות שלי כמין תגובה למה שכתבת כאן. אורי, אנשים ממשיכים לחיות אחרי. נכון שזה מרגיש נורא לא הוגן, אבל ככה זה. ויש אנשים, קרובים לנו, שסומכים עלינו להיות שם עבורם. אני יודעת כמה אחותי ואחי הקטנים סומכים עליי. ואם כבר לבחור במשמעות לחיי, אז הנה: החיים שלי הם סובבים גם סביב אחי ואחותי הקטנים. יש אנשים, שלא יודעים לתפקד או להתנהג כמו שאנחנו מצפים מהם. אני למדתי להגיד לאנשים מה אני מצפה מהם. אם אני צריכה או רוצה משהו, אני מבקשת. יש לי חברות שאף אחד לא מת להן מעולם. אפילו הסבים והסבתות שלהן עדיין בחיים. ואתה יודע מה, כשאני הייתי בת 20 היתה לי חברה שמתה באופן פתאומי בצבא, וגם אני, אז, לא ידעתי איך להתנהג עם המשפחה שלה. ואתה יודע מה עוד? גם היום אני לא ממש יודעת מה להגיד להורים של החברה שלי כשאנימתקשרת אליהם פעם בכמה זמן לשאול לשלומם. אחרי שלוש דקות של עדכון "איפה הייתי ומה עשיתי" נגמרות לי המילים, אז אני סתם מקשקשת על הא ועל דא. גם אני, לא פעם, נתקלתי באנשים קשי עורף, שהיו הדבר הכי לא רגיש. אבל תמיד הזכרתי לעצמי, שאף אחד לא מלמד אנשים איך להתנהג "כיאות" עם אנשים שאיבדו. לא מלמדים את זה בבית ספר. אנשים שמעולם לא איבדו, אין להם מושג איך להתייחס אליי, או אלייך. אל תשכח את זה. ואם אין לך כוח להתמודד עם אנשים, אז אל תתמודד איתם עכשיו. תטפל בעצמך. תבדוק אפשרות של קבוצת תמיכה או טיפול פסיכולוגי, שם תקבל כלים מקצועיים להתמודד. אתה מוזמן כם לבוא לכאן, ולהשתפך כמה שרק בא לך, כי כאן כולנו מבינים בדיוק על מה אתה מדבר. עצה נוספת שאני יכולה לתת לך הוא, לחשוב אילו דברים הסבו לך הנאה לפני מותו של אחיך. דברים שאהבת לעשות. אולי כדאי לנסות לעשות אותם. אני יודעת שאחד הדברים שהכי אהבתי זה לכתוב ולקרוא, ללכת להופעות. לקח לי זמן לחזור לתחביבים שלי, אבל היום אני כבר עושה את זה, ונהנית מזה, בלי שום יסורי מצפון, כי אני לא קושרת קשרים בין הנאות שלי כיום, למותה הנורא של אחותי מלפני שלוש שנים. אם לא נחבר את שני הדברים, ולכל אחד מהם ניתן את המקום המגיע לו, נוכל להמשיך הלאה, להתמודד ואפילו להנות מהחיים שלנו. שולחת לך חיבוק גדול, שלך, רויטל.

 

[פשוש2K]

איך את תמיד יודעת מה לכתוב?

כרגיל, כתבת כל מה שאני ניסיתי לגמגם כאן.

ושלומך?

 

[BooBee]

היי פשוש ../images/Emo23.gif

תודה על הפידבק המתוק. שלומי בסדר. שלחתי לך מסר, קיבלת? חיבוקים, רויטל.

 

[נ.תהילה]

ערב טוב לכולם,

רויטל, את יודעת, כל כך הרבה פעמים מאז ה-13 שנה שאחותי נפטרה, בעיקר בשנים האחרונות, שאמרתי לעצמי בדיוק את מה שכתבת: "...אני מבינה שעולם כמנהגו נוהג, ולי לקח תקופה לעמוד על הרגליים, לטפל בעצמי ולבחור במשמעות חדשה לחיים שלי..." ואת יודעת, כמה שחשבתי שאכן הבנתי שהעולם ממשיך להתקיים כסדרו, ובנוסף- שאמנם לקח לי תקופה להתגבר על האובדן לטפל בעצמי וכו'- אבל עכשיו כבר הסתדרתי ולמדתי איך לחיות עם זה, אני כל פעם מגלה מחדש שזה לא כך. כל כך הרבה פעמים שחשבתי את כל הנ"ל. פעם אפילו קיימתי מעין שיחה עם אחותי, יעני "בלב", ועשינו הסכם שהיא לא תבוא להפריע לי בבי"ס כשאני צריכה ללמוד ולהטריד אותי, ומצד שני אני מבטיחה לה שאקדיש לה זמן כל יום לדבר וכו'. אבל למדתי. כמה שזה כואב, למדתי שזה לא כך. כמה שאחשוב שאני יודעת איך להתמודד ושהבנתי כבר והפנמתי את כל מה שהכעיס אותי, בכל פעם מחדש יהיה משהו, קטן או גדול, משמעותי פחות או משמעותי יותר, שיפיל אותי ויגרום לי להבין: לא באמת אפשר ללמוד שעולם כמנהגו נוהג. ולא תמיד נצליח לקום על הרגלים ולהצליח לשמוח, גם לאחר תקופה מסוימת שאחריה אנו חושבים: עברתי תקופה (של שנה וחצי, שלוש, שבע ו-12) ועכשיו אני מאחוריה- כמה טוב לי שכך ושלמדתי להתמודד. את כותבת: "...אני מצאתי תשובה עבור השאלה הקשה והנוראית הזו והחלטתי לקבל את עובדת מותה כעובדה גמורה ובנוסף קיבלתי החלטה, מודעת, לא לתת למותה של אחותי לנהל לי את החיים, להיות אומללה עד סוף ימיי ולא להתהלך כסוג של זומבי". כואב לי בזוכרי את עצמי מקבלת את אותה החלטה בדיוק לפני כשנה. אפילו סיפרתי עליה בפורום לכולם בהתרגשות. יכול להיות שחלק מאיתנו כן מצליחים או יצליחו עם החלטות אלו, יעמדו בהן ולא יתנו למוות לנהל את החיים. אבל אני מוצאת שאצלי, וגם אצל לא מעט אצלנו בפורום, שאנו ממשיכים ליפול ולכאוב יום יום (או לחלק יותר או פחות). אבל הכאב נשאר אותו כאב, אצלי לעיתים אף מחריף. אני כל הזמן נזכרת במשהו שרוביק רוזנטל כתב כשהיה אצלנו בפורום: "השכול הוא לא מחלה ולכן אין לשכול מרפא". עם כל הכאב שבהבנת אמירה זו, עם התסכול, ועם כך שלא נעים לומר זאת פה- בעיקר ל"טריים" שלא יודעים מה לפניהם... כך אני מרגישה. לא אומר שאין שמחה, התרגשויות, חוויות מסעירות ומאושרות. יש כמו לכל אדם אחר שאינו שכול. אבל כל שמחה וחוויה תהיה בצל של האובדן, שיעיק ויהיה מורגש, לפעמים מאוד מורגש- לפעמים רק קצת ולפעמים יותר. נכון רויטל, שבסופו של דבר רובנו לא הולכים כמו זומבים ונשארים אומללים עד סוף ימנו. ומצד שני, כמה שנרצה ונייחל, אינני מאמינה שנוכל להשתחרר, עם כל הרצון, מהעצב שנדחק לו לכמעט לכל מקום ומשפיע על כל דבר ודבר בחיינו.

 

[BooBee]

שלום לכולך ../images/Emo13.gif

את יודעת, תהילה, כל מה שכתבת לנו כאן הוא נכון ואמיתי. וזה עדיין לא סותר מילה אחת ממה שכתבתי אני. כל אחד בוחר בדרך שלו להתמודד עם הרע מכל. אני החלטתי לא ללכת מכות עם הטראומה הפרטית שלי. לא נאבקת במוות של אחותי. את יודעת, שלשום ראיתי סדרה מפגרת לחלוטין בטלויזיה, מהסוג הטיפשי שמשדרים בשעות הצהריים. והיתה שם דמות אחת חולה מאוד וזה היה פרק שבו היא נפרדת מכל האנשים שהיא אוהבת ואוהבים אותה. וכמובן, כמו בכל פעם שאני רואה סדרה או סרט בנושא של שכול ואובדן, כולי מתכווצת מול המרקע והדמעות זולגות מעצמן, בלי שליטה. אחרי שהפרק הסתיים בכיתי בכי נורא. קולני כזה, עם משיכות אף ודמעות גדולות והמון רעש. בכיתי במשך חצי שעה ארוכה ומתישה. כי כל מהלך הפרק רק חשבתי על אחותי ועל משפחתי ועל עצמי. וכמה אני מתגעגעת וכמה זה כואב וכו' וגו'....... הפצע שוב נפתח ושוב מצאתי את עצמי בקושי מצליחה לאסוף את עצמי בשביל לשטוף את הפרצוף האדום שלי ולהמשיך בעיסוקיי היומיומיים. וזה בדיוק כמו שכתבת, שלפעמים החוסר הזה מורגש כל כך וממש מכה בנו באכזריות. אני יכולה גם לספר לך שאפיזודות בכי מהסוג שתיארתי כאן, מתרחשות בחיי לפחות פעמיים בשבוע, בלי קשר להחלטה שקיבלתי להפסיק להיאבק עם מותה של אחותי. הבכי שלי בחודשים האחרונים מגיע ממקום אחר לגמרי. הוא לא בא מתוך כעס, או אכזבה. הוא מגיע מהמקום הכי טהור של אהבה וגעגועים. ועל הבכי הזה אני לא מוכנה לוותר לעולם. כי זה בכי אמיתי ומשחרר, שלאחריו אני מציצה בתמונות של אחותי בחיוך קצת עצוב, ומדברת אל האויר בבית שלי ומספרת לה מה נשמע ואיך אני. סוג ההחלטה שקיבלתי, הוא כזה שצריך לקבל אותו כמעט כל יום מחדש, כי נורא קל ליפול למקום הזה של אומללות ורחמים עצמיים. מי כמוני יודעת כמה קל לי ליפול לרחמים עצמיים ולבכי שמגיע מתוך כעס על העולם הזה שלקח לי את אחותי בגיל 21.. אני כל בוקר מתעוררת ומחליטה מחדש שאני לא אתן לדברים קשים וכואבים לנהל לי את החיים. זו לא החלטה שמקבלים פעם אחת, כי נורא קל לשכוח ממנה ולאבד את המוטיבציה לפעול ולחיות על פיה. כל הזמן אני צריכה להזכיר לעצמי עבור מה אני חיה, ומה המשמעות של החיים שלי. בגלל שאני מקבלת החלטה כזו כמעט מידי יום, אני יכולה גם לשנות את המשמעות שלי לחיי. שבת שלום, מתוקה. שלך, רויטל.

 

[em17]

אבל איך אפשר לא לכעוס?

כי אני עדיין כועסת...על אח שלי, על מי שהרג אותו, על הצבא, על שרון, על ביבי,על אלוהים, על העולם, על עצמי...ואני יודעת שלא טוב לכעוס, אבל זה לא פייר, שאח שלי מת, בגלל כל הבולשיט הזה, למה דוקא הוא..הוא היה יכול להיות בחיים, והכל היה שונה אז..ואני רוצה לבכות כמוך, מתוך געגועים, כזה בכי ארוך ומשחרר..אבל אני לא נותנת לעצמי, לא יודעת למה...אני יכולה לבכות יומיים כי נכשלתי בטסט (ראשון, וזה היה טסטר מניאק, הכשיל אותי על חנייה), אבל אני לא יכולה לבכות סתם ככה כי אני מתגעגעת לאח שלי, לחבר הכי טוב שלי...וזה ממש מעצבן אותי!!!

 

[Ori05]

../images/Emo51.gif ../images/Emo140.gif

תודה על ההקשבה. עברו עלי כמה ימים של גהינום אמיתי, כמעט ולא ישנתי, רציתי להקיא... גם נכשלתי בבחינה באוני' בגלל שלא ישנתי משהו כמו 30 שעות לפני שבאתי לבחינה ולא פתחתי מחברת, אני אצטרך לחזור עליו שנה הבאה. אבל היום אכלתי ארוחת בוקר בחוץ בשמש, לקחתי אקמול ונרדמתי. הרגשתי הרבה יותר טוב. אני לא מהאנשים ששופכים את הלב, זה פשוט לא בא לי טבעי, בטח שלא עכשיו. ניסיתי המון פעמים לכתוב לבד אבל לא יצאה אף מילה. אבל בסוף אני אכתוב, גם באימייל. בסוף אולי אני גם אלך לפסיכולוג, אבל זה נראה לי כל כך רחוק ותלוש. בינתיים אני פה גם אם בלי לכתוב.

 

[עובר ולפעמים שב]

"ספר קטן על משמעות החיים"

מאת אסא כשר ומשהו קטן , באמת קטן ומוצא מתוך כל מכלול ההקשרים הכתובים בספר : "גם אדם שחרב עליו עולמו , יכול לקיים חיים בעלי משמעות , בין החורבות.מותו של אדם יקר פרץ אל תוך סיפור חייו , כמו מעצמו.את העמודים הבאים של סיפור חייו הוא יכול להעמיד בסימן מותו של אותו אדם ובסימן היגון עליו.גם אדם שליבו שבור יכול לגולל עלילה של מידות או של ערכים או של הישג שכל אחת מהן שזורה לבלי הפרד בפרק המוות של אותו אדם יקר." בעיקר טוב לכולכם ולכולכן

 

[נ.תהילה]

תודה ../images/Emo140.gif

העלית חיוך על פני, כי אני באמת אוהבת את אסא כשר ואת ספרו שהזכרת. והציטוט- נורא התאים לי ולאיך שאני מרגישה. תודה

 

[BooBee]

היי אורי ../images/Emo20.gif

תן לדברים לקרות, תן לעצמך לזרום עם החיים. לאט לאט דברים יתחילו להתבהר ותוכל לקבל החלטות איך לטפל באובדן הכואב שלך. כל שיטה מובילה לשיטה והכל מתאים. לכתוב, לקרוא, לטייל, לשוחח עם חברים, לשוחח עם פסיכולוג, לעשות קורס ביוגה, או לעשות מדיטציה מטהרת מידי בוקר..... מה שיכול לתרום לך ולתמוך בך זה נהדר מבחינתי. העיקר להתמיד ולרצות להחלים ולו מעט וללמוד להתמודד ולקבל את האובדן ולא לאפשר לך לנהל לך את החיים. בהצלחה! שלך, רויטל.

 

[BooBee]

איך לא לכעוס?

שאלת שאלה מאוד חשובה. איך לא לכעוס? איך מפסיקים להזין את הרגש הזה שתוקע אותנו? אני הפסקתי לכעוס כי טיפלתי ברגש הזה באמצעות טיפול פסיכולוגי. הכעס מגיע מהמקום המאוד אנושי למצוא אשמים, להאשים מישהו, שמישהו יקח אחריות. ונכון, שלפעמים יש לא מעט מקרים מצערים שאנשים מתים בגלל שמישהו גרם לכך, אם בכוונה ואם בטעות, או ברשלנות. ונגיד שאחרי שאותם אנשים נותנים את הדין על כך, ומקבלים עונש, האם יש מקום להמשיך לכעוס? לא יודעת. כשאחותי מתה אני מאוד כעסתי, גם עליה וגם על המשפחה ומאוד על עצמי. אחר כך הנבתי שלהמשיך לכעוס זה לא תורם לי כלום ולא מקדם אותי לשום מקום. כשאני כועסת אני לא יכולה להרגיש משהו אחר מלבד כעס. כשאני כועסת, אני לא יכולה להרגיש אהבה באותו רגע. באמצעות טיפול פסיכולוגי פתרתי את הכעס הגדול שהיה בתוכי כלפי העולם בחוץ וכלפי עצמי מבפנים. את האנרגיות העצומות שבזבזתי על כעס ניתבתי לתועלת. אפשר להפסיק לסבול, לדעתי, מבחירה. בדרך כלל, שמתי לב למשל, שכשאני כועסת על אנשים אחרים, זה אומר שהם טועים ואני צודקת. לפעמים כעס שלי (בלי קשר למוות), מגיע מתוך אגו, או מתוך מקום של להרגיש צודקת. ואפשר לפעמים להשליך את זה גם על כעס כשיש בתוכנו כשמישהו מת לנו פתאום. את מספרת שאת יכולה לבכות בגלל שנכשלת בטסט, אבל לא מתוך געגועים. זה בערך מה שאני כתבתי, לא? כשיש לנו רגש שממלא אותנו, אין לנו מקום לרגשות אחרים ולדרך הביטוי שלהם. כשהייתי עסוקה בלכעוס על המוות של אחותי, לא הותרתי מקום להתגעגע אליה. כשהחלטתי להפסיק לכעוס על המוות שלה, יכולתי לאפשר לעצמי לבכות עליה מתוך אהבה וגעגועים עזים. אני מקווה שיצאתי מובנת. שלך, רויטל.