ללא מילים...
בפעם הרביעית... בפעם הרביעית בשבועות האחרונים שמעתי את הסירנות. מדליק רדיו יש חדשות פיגוע תופת... יש פצועים... גם הרוגים... שוב אותה מחשבה עולה בראשי, מה אם זה הייתי אני? מחשבות של עצב ואבל מתחלפות במחשבות של שמחה, על כך שלא הייתי שם ולאחר מכן לדאגה ותקווה שאף אחד קרוב אליי לא היה. הפיגועים מתקרבים ומתרחקים מממני כמו במחול אין סופי. כאילו מישהו משחק קליעה למטרה ומתקרב אליה יותר ויותר, 2 קילומטר, 200 מטר, קילומטר... בול פגיעה! הם פגעו במטרה והגשימו את מטרתם... הם הרגו.. הם הרגו אותי... כל פעם שאני יוצא לרחוב אותה מחשבה עולה לי לראש, מלווה באותן תמונות שרצות בראשי שוב ושוב ושוב. פיצוץ נשמע, ולאחריו זעקת הפצועים ודממת המתים. אמבולנסים שיללותיהם נשמעות כמו יבבות של ההורים השכולים, האחים, הבנים והנכדים, שכל רצונם היה להגיע הביתה בשלום למשפחותיהם, לאהוביהם. שלא ביצעו שום פשע כנגד בני ישמעאל, אך בכל זאת הם החליטו לנקום בהם ולהנחית עליהם את חרון אפם. ברדיו ממשיך לגדול מספר הפצועים, ומדי פעם גם ההרוגים, לעיתים נדמה לי שזה לעולם לא יפסיק, שהמספר יגדל לעולמים, עד שכבר לא יהיה את מי להוסיף, ועל מי להתאבל. הטלפון מצלצל, אני נועץ בו מבט של דאגה... אני מפחד לענות... ה...לל...לו... אני אומר בקול צרוד של דאגה מהולה בפחד אני נרגע במקצת כאשר אני שומע את קול דודתי. ושוב מתחילים בטקס האינסופי, בחקירה שלא נגמרת, בבירורים הנוראים, שאף אחד מבני משפחתנו לא היה שם. עוברות עליי כמה דקות מתוחות, כאשר הטלפון מצלצל בשנית... אני מסתכל עליו בפחד עוד יותר ממקודם, ועונה בקול צרוד, אני מרגיש דמעה מתחילה להיווצר בזווית עיני, מין כחכוך של בכי שנולד בגרוני... ואז באה ההודעה המרגיעה... כולם בסדר... אפשר להירגע... אך בכל זאת המספר ממשיך לגדול, ועכשיו ברדיו מדברים על שלום, ואני תוהה כיצד אפשר לעשות שלום עם בני ישמעאל, כאשר בני ישמעאל לא רוצים לעשות שלום עם בני יצחק והרי יצחק הוא אחיו של ישמעאל! ובין אחים לא צריכה לשרור איבה ומלחמה! ובכל זאת הם ממשיכים לנסות לפגוע בי, למרות שלא עשיתי להם כלום. והם עדיין ממשיכים לקלוע למטרה למרות שלא פשעתי כנגדם. בפעם הרביעית שמעתי את הסירנות אולי בפעם החמישית אני כבר לא אשמע...
בפעם הרביעית... בפעם הרביעית בשבועות האחרונים שמעתי את הסירנות. מדליק רדיו יש חדשות פיגוע תופת... יש פצועים... גם הרוגים... שוב אותה מחשבה עולה בראשי, מה אם זה הייתי אני? מחשבות של עצב ואבל מתחלפות במחשבות של שמחה, על כך שלא הייתי שם ולאחר מכן לדאגה ותקווה שאף אחד קרוב אליי לא היה. הפיגועים מתקרבים ומתרחקים מממני כמו במחול אין סופי. כאילו מישהו משחק קליעה למטרה ומתקרב אליה יותר ויותר, 2 קילומטר, 200 מטר, קילומטר... בול פגיעה! הם פגעו במטרה והגשימו את מטרתם... הם הרגו.. הם הרגו אותי... כל פעם שאני יוצא לרחוב אותה מחשבה עולה לי לראש, מלווה באותן תמונות שרצות בראשי שוב ושוב ושוב. פיצוץ נשמע, ולאחריו זעקת הפצועים ודממת המתים. אמבולנסים שיללותיהם נשמעות כמו יבבות של ההורים השכולים, האחים, הבנים והנכדים, שכל רצונם היה להגיע הביתה בשלום למשפחותיהם, לאהוביהם. שלא ביצעו שום פשע כנגד בני ישמעאל, אך בכל זאת הם החליטו לנקום בהם ולהנחית עליהם את חרון אפם. ברדיו ממשיך לגדול מספר הפצועים, ומדי פעם גם ההרוגים, לעיתים נדמה לי שזה לעולם לא יפסיק, שהמספר יגדל לעולמים, עד שכבר לא יהיה את מי להוסיף, ועל מי להתאבל. הטלפון מצלצל, אני נועץ בו מבט של דאגה... אני מפחד לענות... ה...לל...לו... אני אומר בקול צרוד של דאגה מהולה בפחד אני נרגע במקצת כאשר אני שומע את קול דודתי. ושוב מתחילים בטקס האינסופי, בחקירה שלא נגמרת, בבירורים הנוראים, שאף אחד מבני משפחתנו לא היה שם. עוברות עליי כמה דקות מתוחות, כאשר הטלפון מצלצל בשנית... אני מסתכל עליו בפחד עוד יותר ממקודם, ועונה בקול צרוד, אני מרגיש דמעה מתחילה להיווצר בזווית עיני, מין כחכוך של בכי שנולד בגרוני... ואז באה ההודעה המרגיעה... כולם בסדר... אפשר להירגע... אך בכל זאת המספר ממשיך לגדול, ועכשיו ברדיו מדברים על שלום, ואני תוהה כיצד אפשר לעשות שלום עם בני ישמעאל, כאשר בני ישמעאל לא רוצים לעשות שלום עם בני יצחק והרי יצחק הוא אחיו של ישמעאל! ובין אחים לא צריכה לשרור איבה ומלחמה! ובכל זאת הם ממשיכים לנסות לפגוע בי, למרות שלא עשיתי להם כלום. והם עדיין ממשיכים לקלוע למטרה למרות שלא פשעתי כנגדם. בפעם הרביעית שמעתי את הסירנות אולי בפעם החמישית אני כבר לא אשמע...
