הדוגמה עם המים טובה
אפשר להתיחס למים בכל מיני דרכים, לשתות ולחוש אותם בגוף, לגעת, לראות חומר וזרימה ושינוי (קלט חושי+תהליך שכלי), להזכר שלפי המדע מדובר במולקולה, לחשוב שהמים הם אשליה, לחשוב שמים זו רק מילה ואשליה זו רק מילה. ואין סתירה בין ההתיחסויות השונות הללו, הן באות לא אחת על חשבון השניה אלא משלימות ונוגעות ברבדים שונים של התפיסה האנושית. כל התיחסות נכונה יחסית ולא נכונה יחסית. השאלה יחסית למה. כל דבר הוא אשליה ולא אשליה, כתלות ביחס שלך. גם הדוגמה עם הברק/רעם טובה הרי מה אתה אומר? יש לנו אשליה שמדובר בשתי תופעות נפרדות. בכלל זוהי אותה תופעה חסרת שם. האמנם? אתה בטוח? כאשר אתה אומר זוהי תופעה אחת, זו גם נקודת התיחסות מחשבתית, שאינה עדיפה על החלוקה לתופעות נפרדות. הופיעה לך מחשבה "ברק ורעם הם אותה תופעה חסרת שם". מסקנה על המציאות. הנסמכת על זכרון, הגיון, ידע מוקדם, מחשבות אחרות קודמות. למשל "אור מהיר מקול ולכן רק נדמה לי שהרעם התרחש אחרי הברק". זוהי רק מחשבה. גם הקביעה האם מחשבה זו נכונה היא רק מחשבה. ואפשר בנקל להוכיח שמדובר בשתי תופעות נפרדות. כי הן שתי תופעות נפרדות *בשבילך*. בדיוק כמו שהכימאי רואה מים ומדמיין מולקולה כי כך למד, גם אתה חוזה בברק/רעם ומדמין שמדובר בתופעה אחת כי כך למדת. בפועל כל מה שיש לך הוא אותה תפיסה חושית בהווה, של אור ואז קול. לכן אכן מדובר בשתי תופעות (כמובן, זוהי אמת יחסית מאוד), או אינסוף תופעות. לסיכום
הצופה רואה בשמיים אור, ואז עולה בו המחשבה "ברק". הוא שומע קול גדול דמוי פיצוץ, ואז עולה בו המחשבה "רעם". אחר כך עולות עוד מחשבות כגון "ברק ורעם הם לא נפרדים אלא אותה תופעה". ואפשר ככה להמשיך עד אין קץ. תמיד אני צופה בצופה ועולה בו המחשבה "הצופה, הברק והרעם אינם תופעות נפרדות אלא תופעה אחת חסרת שם מאותו מקור, רק בעלי איכות שונה ומהירות שונה עד שנדמה שהם נפרדים". ואז הוא הולך לשתות מים.