sha na na revol
New member
ללא כותרת
מחשבות שעלו לי לאחר העלאת זכרונות אתמול ואני חייב לכתוב אותן: למה אומרים שאלימות פיזית נגד ילד אינה כואבת, או כואבת ברמה הרגשית יותר מאשר פיזית, או רק משפילה? למה זה נחשב משהו כל כך טריוויאלי, שכשקרבן מראה סימני מצוקה אמיתית שולחים אותו לטפל בעצמו, ולא בהורה? למה אנשים שלא באמת מבינים ולא באמת עברו את זה יש להם גם סמכויות כביכול 'לעזור'? למה אני בוכה כשאני רואה את סיפורו של וויל האנטינג, שנוצר קשר כ"כ הדוק בין המטפל למטופל, ולא סתם אלא כי הפסיכולוג עבר חוויות דומות? למה אילו אינם החיים האמיתיים, למצוא מישהו שבאמת מבין ולא רק מוסמך להגיד שהוא מבין, להוסיף יומרה על הסבל שעברת? למה זה נחשב משהו שמתבגרים עליו, שעוברים ממנו הלאה, מישהו בוחר שזה יקרה לו??? אני הכנסתי את עצמי לזה, שאני צריך לפחד להזכיר את מה שקרה לי, כי כבר נמאס לי לשמוע איך אני אחראי לזה ואיך אני לא בסדר, ולמה אני לא כמו כולם... זאת שאלת המיליון דולר, למה באמת אני נתפס כפריק ומוזר ו'לא נורמאלי'. אולי קודם על שישאלו ואת עצמם וינסו לחקור אם משהו בחיים שעברתי היה נורמלי. זה נורמלי זה??? אני יודע גם יודע שאני לא הדבר היחיד שמעוות פה. למה יש לי דימוי ציבורי של מישהו שמתעלל בחיות, מתעלל באנשים, אונס או אפילו דברים גרועים יותר? כמו שנראה לי שהזכרתי קודם, זה נסיון להפוך אותי למפלצת במקום להסתכל אלי בגובה העיניים, לשים אותי בפוזיציה של שטן ונגע רע- או לחילופין של רכיכה, חסרת חוט שידרה, חסרת אופי ואישיות, נתונה לגחמות הסביבה שתעצב אותה, ובכלל לעוד קשרים הרסניים, כי אנחנו סבבה עם זה. כי שום דבר כבר לא כואב לנו, למה שיכאב, אנחנו כבר לא בני אדם, אנחנו כבר לא קיימים בעיני אף אחד. זאת משום ש'קרבן', בעיני החברה הכוחנית והדורסנית שאנו חיים בה, הוא יצור נלעג ומאוס, "מוקצה". אנחנו סתם מביישים את כל האנשים המושלמים סביבנו... האמת היא שאני מכיר ילדים שפינקו אותם וכלום לא היה חסר להם והם התייחסו לאנשים אחרים בצורה נוראה... ומתי כבר כולם יודו שהם מכירים אנשים כאלה??? הם, אגב, האנשים היחידים ש'יושפלו' אם תאביץ להם לדעתי. הם רגילים שכל היום מנשקים להם ת'תחת. הם לא מבינים איך זה קורה להם. ומה עם אלה שהפנימו את מה שקרה והם מנסים איכשהו לחיות, להיות חלק מהעולם שלכם? אז זהו, שאני ושכמותי בלתי נראים בחברה ובדוקטרינות המלומדות. *אני* זה שמתכווץ פיזית בתוך עצמי כשאני שומע צעקות, לא כל שכן סימני אלימות. לפעמים נראה לי שאני היחיד שרואה את הילד שחוטף סטירה באמצע הקניון או את הילד שמשוטט באמצע הרחוב עד שאיזה מבוגר בא וגורר אותו. ובאמת באמת אני לא מאמין שמישהו אחר שם לב.
מחשבות שעלו לי לאחר העלאת זכרונות אתמול ואני חייב לכתוב אותן: למה אומרים שאלימות פיזית נגד ילד אינה כואבת, או כואבת ברמה הרגשית יותר מאשר פיזית, או רק משפילה? למה זה נחשב משהו כל כך טריוויאלי, שכשקרבן מראה סימני מצוקה אמיתית שולחים אותו לטפל בעצמו, ולא בהורה? למה אנשים שלא באמת מבינים ולא באמת עברו את זה יש להם גם סמכויות כביכול 'לעזור'? למה אני בוכה כשאני רואה את סיפורו של וויל האנטינג, שנוצר קשר כ"כ הדוק בין המטפל למטופל, ולא סתם אלא כי הפסיכולוג עבר חוויות דומות? למה אילו אינם החיים האמיתיים, למצוא מישהו שבאמת מבין ולא רק מוסמך להגיד שהוא מבין, להוסיף יומרה על הסבל שעברת? למה זה נחשב משהו שמתבגרים עליו, שעוברים ממנו הלאה, מישהו בוחר שזה יקרה לו??? אני הכנסתי את עצמי לזה, שאני צריך לפחד להזכיר את מה שקרה לי, כי כבר נמאס לי לשמוע איך אני אחראי לזה ואיך אני לא בסדר, ולמה אני לא כמו כולם... זאת שאלת המיליון דולר, למה באמת אני נתפס כפריק ומוזר ו'לא נורמאלי'. אולי קודם על שישאלו ואת עצמם וינסו לחקור אם משהו בחיים שעברתי היה נורמלי. זה נורמלי זה??? אני יודע גם יודע שאני לא הדבר היחיד שמעוות פה. למה יש לי דימוי ציבורי של מישהו שמתעלל בחיות, מתעלל באנשים, אונס או אפילו דברים גרועים יותר? כמו שנראה לי שהזכרתי קודם, זה נסיון להפוך אותי למפלצת במקום להסתכל אלי בגובה העיניים, לשים אותי בפוזיציה של שטן ונגע רע- או לחילופין של רכיכה, חסרת חוט שידרה, חסרת אופי ואישיות, נתונה לגחמות הסביבה שתעצב אותה, ובכלל לעוד קשרים הרסניים, כי אנחנו סבבה עם זה. כי שום דבר כבר לא כואב לנו, למה שיכאב, אנחנו כבר לא בני אדם, אנחנו כבר לא קיימים בעיני אף אחד. זאת משום ש'קרבן', בעיני החברה הכוחנית והדורסנית שאנו חיים בה, הוא יצור נלעג ומאוס, "מוקצה". אנחנו סתם מביישים את כל האנשים המושלמים סביבנו... האמת היא שאני מכיר ילדים שפינקו אותם וכלום לא היה חסר להם והם התייחסו לאנשים אחרים בצורה נוראה... ומתי כבר כולם יודו שהם מכירים אנשים כאלה??? הם, אגב, האנשים היחידים ש'יושפלו' אם תאביץ להם לדעתי. הם רגילים שכל היום מנשקים להם ת'תחת. הם לא מבינים איך זה קורה להם. ומה עם אלה שהפנימו את מה שקרה והם מנסים איכשהו לחיות, להיות חלק מהעולם שלכם? אז זהו, שאני ושכמותי בלתי נראים בחברה ובדוקטרינות המלומדות. *אני* זה שמתכווץ פיזית בתוך עצמי כשאני שומע צעקות, לא כל שכן סימני אלימות. לפעמים נראה לי שאני היחיד שרואה את הילד שחוטף סטירה באמצע הקניון או את הילד שמשוטט באמצע הרחוב עד שאיזה מבוגר בא וגורר אותו. ובאמת באמת אני לא מאמין שמישהו אחר שם לב.