ללא כותרת...
'... הקרון היה עמוס באנשים הדחוקים אחד כנגד השני, למזלו הוא עלה לקרון בהתחלה ומיד פנה לכוון הפינה, ולא במקרה, שכן כאשר הוא ראה אותה עומדת בתור של הנשים החסיר ליבו פעימה והוא חשב לעצמו כי היא הנערה היפה ביותר שהוא ראה, גם יותר ממריה הנוצריה- הבת של השכן - שפעם אחת אפילו נתנה לו לנשק אותה על שפתיה ולמלא את התשוקה שבערה בו. מהרגע שנעמד לא רחוק ממנה כל הסובב אותו הפך עמום ומרחוק כאילו חלום רק רע, אלמלא ביישנותו הוא היה מעביר את כל זמנו בצפייה ביופייה, אולם עם הזמן החלו מחשבותיו לנדוד מעט, הוא שם לב כי גם היא הייתה כאן ללא הוריה, הייתכן וגם היא באותו המצב? בטח מחכים להם ב"בתחנה הסופית". ככל שנקפו השעות הוא שם לב כי גם היא מביטה לעברו בהיחבא. אט אט עם תנועת האנשים בקרון הם התקרבו זה לזו, עד שלבסוף היו גופותיהם צמודים. כדי לא להריח את האוויר החנוק והמחנק בקרון הוא קירב את אפו לשערה ונשם עמוקות- הוא דימה להריח אוויר אביב מבושם בריח הפריחה. הוא שם לב כיצד גופה נצמד אל גופו, אם בשל צינת הלילה אשר ירד זה לא מכבר או בשל רצונה המפורש בכך, הוא לא ידע. אולם זה לא שינה לו הוא מצא בכך נחמה רבה. הקרון היה כמעט חשוך לחלוטין למעט אורו הקלוש של הירח החדר דרך הצוהר בדלת הקרון, בחסות חשכה זו הוא העז להעביר יד מגששת, מלטפת על גופה, בתחילה הוא חשב כי היא לא שמה לב אולם לאחר זמן לא רב הוא הרגיש יד העוברת ברפרוף על ידו שלו- נוגעת, לא נוגעת – מבלי משים כמעט מצאה ידו את ידה ולאחר שאחז בה כמעט נצח שלם היא הובילה את ידו אל מותניה והוא אחז בגופה קרוב אליו. כך הם עמדו מטלטלים בקצב שקשוק גלגלי הרכבת זמן רב. דומיית המוות הופרעה לעיתים ע"י שיעול או בכי של תינוק, אולם הוא לא שם לב לזאת, הוא מצא את עולמו מחדש, מתעלם ממצבו הנוכחי ממאורעות העבר. רק תקוות העתיד הלמו ברקותיו, אולי, רק אולי ... לאחר ייסורים רבים של מחשבותיו הוא העז דחוף את פניו עמוק אל תוך שיערה מוצא את צווארה הענוג מחכך את לחיו מעביר נשיקה חפוזה על צווארה, הוא דימה לשמוע את אנחת הסכמתה החרישית, והמשיך לברוח מהמציאות בקרבת גופה וריחה המתוק מדבש בערב ראש השנה. גופה הסתובב באיטיות כנגד גופו הוא הביט אל תו עיניה העצובות והרגיש את החזה שלה מתחכך כנגד גופו אשר החל להתמלא בתשוקה...' גופו קפא באחת, וליבו הלם בפראות למשמע הרחשים ... לאורם הקלוש של פנסי הגדר הוא אימץ את עיניו להבחין במקורם אולם כל שיכל להבחין בוא היה אותו פרח בודד אשר היווה להם כעין עוגן שני של שפיות בטירוף של חלום הבלהות אשר עטף את השנתיים האחרונות מאז הכירו, אותו פרח אשר סימן את מקום מפגשי האהבים הליליים שלהם מתחת רצפתו של ביתן 52. אט, אט החל החושך ללבוש צורה הוא זיהה את פניה החיוורות ורזונה הניכר בדמותה המעורפלת המתקרבת לעברו. ללא מילה גופותיהם נצמדו כגוף אחד – הם אהבו כל כך האחד את השנייה, הדאגה והגעגועים כמעט והעבירו אותם על דעתם, אולם כעת הכל נשכח – הם היו שוב יחד לאחר זמן בו הם שכבו ללא ניע ידיו החלו למשש את גופה ללטף אותו בערגה, למחות את דמעות הייאוש ושמחה מעיניה, היא חיבקה אותו חזק, אימצה אותו אל החזה אשר היו רפויי אך היא גם הרגישה כיצד תשוקתה גואה בה כנגד זקפתו. הוא גהר מעליה נושק ברכות לשפתיה מלטף את שדיה מבעד לבד הדק, הוא החל להפשיט אותה בעדינות ובזהירות, הרי זהו כל רכושה עלי אדמות , הוא סקר את גופה בחשכה בעזרת ידיו, שפתיו ולשונו מרגיש את גופה נענה לכל נגיעה, נאנח ללא הגה לנשיקה. היא פשקה את גליה וידו החליקה פנימה את חמימות גופה אשר הוא הכיר בו כל פינה וידע כיצד לנצל את הזמן המועט שלרשותם. היא כבר הייתה רטובה מעט, ורצתה למצוא נחמה באברו החודר אותה, היא אחזה בשיערו ומשכה אותו בעדינות מעלה אל גופה אחר שלחה יד ושלפה את איברו ממכנסיו הבלויות משפשפת אותו מעט ומדריכה אותו לתוכה. כאשר קצה זכרותו נחה על שפתיה התחתונות הוא הניע את גופו באיטיות נכנס פנימה עם המון אהבה ותאווה עוצם את עיניו ומדמה כי הם בחדרו הנעים שכובים על מיטתו הרכה. היא הרגישה כיצד איברו נע בתוכה פנימה עוד ועוד, היא נשכה קלות את שפתיה, מחבקת את גופו ועוצמת את עיניה היא נסחפה אל מחוזות רחוקים, אל מתחת לעץ האגוז בעיירת הולדתה. גופותיהם נעו בהתאמה היא מרימה את אגנה לקראתו בכניסתו וביציאתו, חובקת אותו ומלטפת את אחוריו מרגישה כל רגע ורגע כנצח של עונג בלתי נפסק. כעת הם נעו הקצב אחיד ומהיר הוא נכנס למקדשה בשארית כוחותיו לעיתים משתהה מעט נע בתוכה מעט לכל כיוון ויוצא. הוא הרגיש את הנוזל החם מתחיל לגעוש בתוכו ועושה דרכו מעלה. עפ"י מהירות תנועותיו היא ידעה כי הוא עומד לגמור היא סגרה בשריריה על זקפתו מנסה להשהות את הבלתי נמנע, אח"כ היא נכרכה ברגליה הדקות על אגנו שומרת את כולו בתוכה. הוא נע כעת מכוח תאוותו בלבד, לגמור – היה האינסטינקט הבסיסי על פיו הוא פעל, נע במהירות החוצה ופנימה פורץ דרכו למרות רגליה הדבר גירה אותו יותר ויותר עד אשר ... היא הרגישה את החמימות של גמירתו מתפרצת לתוכה , ממלא אותה ברגש עז, היא הייתה על הסף ולכן נעה כנגד גופו המתרפה סוחטת עוד מספר שניות של עונג ואז אחז בה הרעד הזה אשר כה ייחלה לו. הוא התגלגל בגופה כרעם העוקב אחר הברק ביום חורף סוער.(רעש רב הנעלם במהירות ורק רישומו נשאר על עור התוף וזכרונו טבוע במוחנו) הם נשארו כך חבוקים עוד דקות ארוכות, ואח"כ בלחישות ונשיקות של אהבה הם התלבשו והיא חלה להעלם שוב אל החשיכה... הוא התעורר בבהלה אור ראשון של שחרית כבר החל לעלות. הוא החל לזחול החוצה בפחד רב, שכן הוא חייב להגיע אל יצועו לפני ההשכמה, נשימותיו גברו ככל שמיהר וכאשר היה בקצה הביתן הוא שכח, הוא שכח לבדוק האם השומר העושה את סיבובו הרגיל מביתן 40 עד ביתן 60 אינו מבחין בו ו... הוא יצא אל השביל הישר מול חיוכו המרושע של החייל אשר בעיניים קרות ומרושעות סטר לו בחזקה, ללא מחשבה הוא החל לרוץ מתעלם מקריאת ה"עצור!" המהדהדת אחריו בגרמנית. כאשר היא שמעה את רעש היריות, נשמתה קרסה בתוכה, ההרגשה רעה פשטה בגופה, היא פשוט ידעה כי אבדה אהבתה, היא ידעה כי ההחלטה לשמור על מעט מהחיים "הרגילים" במחנה זה בו צלו של המוות מרחף ממעל הביאה את אהובה אל סוף חייו, היא הרגישה כי בלעדיו אין טעם לחייה שלה, אבל היא זכרה את שהבטיחו האחד לשני בתחילת דרכם המשותפת, לו והיה כי אחד מהם לא ישרוד השני/ה ינסה לשקם את חייו. היא התכוונה לנסות ולעמוד בהבטחתה.
'... הקרון היה עמוס באנשים הדחוקים אחד כנגד השני, למזלו הוא עלה לקרון בהתחלה ומיד פנה לכוון הפינה, ולא במקרה, שכן כאשר הוא ראה אותה עומדת בתור של הנשים החסיר ליבו פעימה והוא חשב לעצמו כי היא הנערה היפה ביותר שהוא ראה, גם יותר ממריה הנוצריה- הבת של השכן - שפעם אחת אפילו נתנה לו לנשק אותה על שפתיה ולמלא את התשוקה שבערה בו. מהרגע שנעמד לא רחוק ממנה כל הסובב אותו הפך עמום ומרחוק כאילו חלום רק רע, אלמלא ביישנותו הוא היה מעביר את כל זמנו בצפייה ביופייה, אולם עם הזמן החלו מחשבותיו לנדוד מעט, הוא שם לב כי גם היא הייתה כאן ללא הוריה, הייתכן וגם היא באותו המצב? בטח מחכים להם ב"בתחנה הסופית". ככל שנקפו השעות הוא שם לב כי גם היא מביטה לעברו בהיחבא. אט אט עם תנועת האנשים בקרון הם התקרבו זה לזו, עד שלבסוף היו גופותיהם צמודים. כדי לא להריח את האוויר החנוק והמחנק בקרון הוא קירב את אפו לשערה ונשם עמוקות- הוא דימה להריח אוויר אביב מבושם בריח הפריחה. הוא שם לב כיצד גופה נצמד אל גופו, אם בשל צינת הלילה אשר ירד זה לא מכבר או בשל רצונה המפורש בכך, הוא לא ידע. אולם זה לא שינה לו הוא מצא בכך נחמה רבה. הקרון היה כמעט חשוך לחלוטין למעט אורו הקלוש של הירח החדר דרך הצוהר בדלת הקרון, בחסות חשכה זו הוא העז להעביר יד מגששת, מלטפת על גופה, בתחילה הוא חשב כי היא לא שמה לב אולם לאחר זמן לא רב הוא הרגיש יד העוברת ברפרוף על ידו שלו- נוגעת, לא נוגעת – מבלי משים כמעט מצאה ידו את ידה ולאחר שאחז בה כמעט נצח שלם היא הובילה את ידו אל מותניה והוא אחז בגופה קרוב אליו. כך הם עמדו מטלטלים בקצב שקשוק גלגלי הרכבת זמן רב. דומיית המוות הופרעה לעיתים ע"י שיעול או בכי של תינוק, אולם הוא לא שם לב לזאת, הוא מצא את עולמו מחדש, מתעלם ממצבו הנוכחי ממאורעות העבר. רק תקוות העתיד הלמו ברקותיו, אולי, רק אולי ... לאחר ייסורים רבים של מחשבותיו הוא העז דחוף את פניו עמוק אל תוך שיערה מוצא את צווארה הענוג מחכך את לחיו מעביר נשיקה חפוזה על צווארה, הוא דימה לשמוע את אנחת הסכמתה החרישית, והמשיך לברוח מהמציאות בקרבת גופה וריחה המתוק מדבש בערב ראש השנה. גופה הסתובב באיטיות כנגד גופו הוא הביט אל תו עיניה העצובות והרגיש את החזה שלה מתחכך כנגד גופו אשר החל להתמלא בתשוקה...' גופו קפא באחת, וליבו הלם בפראות למשמע הרחשים ... לאורם הקלוש של פנסי הגדר הוא אימץ את עיניו להבחין במקורם אולם כל שיכל להבחין בוא היה אותו פרח בודד אשר היווה להם כעין עוגן שני של שפיות בטירוף של חלום הבלהות אשר עטף את השנתיים האחרונות מאז הכירו, אותו פרח אשר סימן את מקום מפגשי האהבים הליליים שלהם מתחת רצפתו של ביתן 52. אט, אט החל החושך ללבוש צורה הוא זיהה את פניה החיוורות ורזונה הניכר בדמותה המעורפלת המתקרבת לעברו. ללא מילה גופותיהם נצמדו כגוף אחד – הם אהבו כל כך האחד את השנייה, הדאגה והגעגועים כמעט והעבירו אותם על דעתם, אולם כעת הכל נשכח – הם היו שוב יחד לאחר זמן בו הם שכבו ללא ניע ידיו החלו למשש את גופה ללטף אותו בערגה, למחות את דמעות הייאוש ושמחה מעיניה, היא חיבקה אותו חזק, אימצה אותו אל החזה אשר היו רפויי אך היא גם הרגישה כיצד תשוקתה גואה בה כנגד זקפתו. הוא גהר מעליה נושק ברכות לשפתיה מלטף את שדיה מבעד לבד הדק, הוא החל להפשיט אותה בעדינות ובזהירות, הרי זהו כל רכושה עלי אדמות , הוא סקר את גופה בחשכה בעזרת ידיו, שפתיו ולשונו מרגיש את גופה נענה לכל נגיעה, נאנח ללא הגה לנשיקה. היא פשקה את גליה וידו החליקה פנימה את חמימות גופה אשר הוא הכיר בו כל פינה וידע כיצד לנצל את הזמן המועט שלרשותם. היא כבר הייתה רטובה מעט, ורצתה למצוא נחמה באברו החודר אותה, היא אחזה בשיערו ומשכה אותו בעדינות מעלה אל גופה אחר שלחה יד ושלפה את איברו ממכנסיו הבלויות משפשפת אותו מעט ומדריכה אותו לתוכה. כאשר קצה זכרותו נחה על שפתיה התחתונות הוא הניע את גופו באיטיות נכנס פנימה עם המון אהבה ותאווה עוצם את עיניו ומדמה כי הם בחדרו הנעים שכובים על מיטתו הרכה. היא הרגישה כיצד איברו נע בתוכה פנימה עוד ועוד, היא נשכה קלות את שפתיה, מחבקת את גופו ועוצמת את עיניה היא נסחפה אל מחוזות רחוקים, אל מתחת לעץ האגוז בעיירת הולדתה. גופותיהם נעו בהתאמה היא מרימה את אגנה לקראתו בכניסתו וביציאתו, חובקת אותו ומלטפת את אחוריו מרגישה כל רגע ורגע כנצח של עונג בלתי נפסק. כעת הם נעו הקצב אחיד ומהיר הוא נכנס למקדשה בשארית כוחותיו לעיתים משתהה מעט נע בתוכה מעט לכל כיוון ויוצא. הוא הרגיש את הנוזל החם מתחיל לגעוש בתוכו ועושה דרכו מעלה. עפ"י מהירות תנועותיו היא ידעה כי הוא עומד לגמור היא סגרה בשריריה על זקפתו מנסה להשהות את הבלתי נמנע, אח"כ היא נכרכה ברגליה הדקות על אגנו שומרת את כולו בתוכה. הוא נע כעת מכוח תאוותו בלבד, לגמור – היה האינסטינקט הבסיסי על פיו הוא פעל, נע במהירות החוצה ופנימה פורץ דרכו למרות רגליה הדבר גירה אותו יותר ויותר עד אשר ... היא הרגישה את החמימות של גמירתו מתפרצת לתוכה , ממלא אותה ברגש עז, היא הייתה על הסף ולכן נעה כנגד גופו המתרפה סוחטת עוד מספר שניות של עונג ואז אחז בה הרעד הזה אשר כה ייחלה לו. הוא התגלגל בגופה כרעם העוקב אחר הברק ביום חורף סוער.(רעש רב הנעלם במהירות ורק רישומו נשאר על עור התוף וזכרונו טבוע במוחנו) הם נשארו כך חבוקים עוד דקות ארוכות, ואח"כ בלחישות ונשיקות של אהבה הם התלבשו והיא חלה להעלם שוב אל החשיכה... הוא התעורר בבהלה אור ראשון של שחרית כבר החל לעלות. הוא החל לזחול החוצה בפחד רב, שכן הוא חייב להגיע אל יצועו לפני ההשכמה, נשימותיו גברו ככל שמיהר וכאשר היה בקצה הביתן הוא שכח, הוא שכח לבדוק האם השומר העושה את סיבובו הרגיל מביתן 40 עד ביתן 60 אינו מבחין בו ו... הוא יצא אל השביל הישר מול חיוכו המרושע של החייל אשר בעיניים קרות ומרושעות סטר לו בחזקה, ללא מחשבה הוא החל לרוץ מתעלם מקריאת ה"עצור!" המהדהדת אחריו בגרמנית. כאשר היא שמעה את רעש היריות, נשמתה קרסה בתוכה, ההרגשה רעה פשטה בגופה, היא פשוט ידעה כי אבדה אהבתה, היא ידעה כי ההחלטה לשמור על מעט מהחיים "הרגילים" במחנה זה בו צלו של המוות מרחף ממעל הביאה את אהובה אל סוף חייו, היא הרגישה כי בלעדיו אין טעם לחייה שלה, אבל היא זכרה את שהבטיחו האחד לשני בתחילת דרכם המשותפת, לו והיה כי אחד מהם לא ישרוד השני/ה ינסה לשקם את חייו. היא התכוונה לנסות ולעמוד בהבטחתה.