לכן בנות-מכתב מהחזית!
אייך זה תמיד קורה לנו?! אנחנו שרצינו להתגייס לצה"ל 3 שנים בלי להשתמט רגע אחד! באנו חדורי מוטיבציה באנו עם מטרה לשרת את המדינה להגן בגוף ואם צריך גם בנפש. חלקנו שילם מחיר יקר עבור מטרה זאת איבדנו אחים, איבדנו חברים. אנחנו נתנו לכן הכל בשביל שיתחייכו. נשארו ערים ודיברנו איתכן כמה שרק אתן רוצות למרות שכבר 3 לילות אנחנו לא עוצמים עין. בשביל חיוך שלכן הינו מוכנים להרוג. סיפרנו לכן שאנחנו בבית שמש ולא בבית לחם. כדי שתישנו רגועות. התקשרנו אליכן אחרי כל פעילות או שלחנו SMS כדי שתדעו שהכל בסדר. "לא היו לו שום זכיות בתור חייל פשוט ועל פני העיתונים הוא לא בלט הוא היה חייל רגיל כמו כל אחיך בגדוד עת עלה וכבש את המשלט" מעולם לא ביקשנו משהו גבוה. ביקשנו מכן רק חיבוק שאנחנו חוזרים להרגיש את חום גופכן על קור גופנו. ביקשנו ממכן להיות כנות איתנו אם זה נגמר אז להגיד ולא להתחיל עם "הפסקות" וכד.. ידעתן שאנחנו הולכים לקרבי להגן על הבית. לכולם היו חברות בהתחלה. היה שמח הרבה חבילות. סופ"שים מתוקים. אבל לאט לאט הכל נעלם החבילות החברות אפילו חשבון הפלאפון כמעט ונעלם לנו. בשעה ששכבנו במארבים חשבנו עליכן. שיצאנו למעצר פחדנו עליכן מה יקרה אם אנחנו לא נחזור!? כל לילה לפני שינה היו נושקים לדמותכן. חולמים על עוד סופ"ש איתכן ונרדמים. "חולצתו היתה שרופה באש המרגמות, וקוצי זקנו כסו את הסנטר. אך פניו היו יפים מכל העלמות עת כדון הוא שלף והסתער!" אייך זה קורה לטובים שבנינו היו לנו הרבה חברות והרבה קשרים ארוכים במחלקה מעולם לא ביקשנו דברים גדולים. אך אתן ביקשתן מאיתנו שנבגוד באחינו שבשעה שהם במארב אני אשב איתך. ביקשתן מאיתנו לזרוק את אמונתנו לעזוב את המחלקה שלנו. החברים הכי טובים שלנו אחים שלנו שאתם עברנו לילות בלי שינה. אימונים מפרכים. וסערות אש. הכי מסכן היה אצלנו החובש שלנו חובש אחד ל38 חיילים. אף פעם לא ראינו אותו בוכה. או נשבר. לא אמר מעולם לא יכול. ועזר לכולם לחייך. רק פעם אחת ראינו אותו נשבר. אמר לנו זהו נגמר כמעט וחתונה אבל היא לא רוצה קרבי מעדיפה אחד אחר מאותו יום הוא כבר שונה לא כמונו אבל עדין איתנו פעם היה לו זיק בעיניים שהיה מעיר את כולנו אבל הזיק הזה כבה. תמיד היה לו חיוך על הפנים עכשיו יש רק פס דק של עצבות תווי פניו הפכו להיות נוקשים כמו ברזל. לבו הפך להיות אבן- אין לו כבר אמון באף אחת. "חיל רגלים חיל רגלים הפורץ אל האש גלים גלים" היה לילה אחד שיצאנו שוב לפעילות בלי אף אחת לחשוב עליה. רק אנחנו והלילה (החבר הטוב ביותר של החי"ר) בתוך הקסבה עברנו שם. נשמע ירייה אחת בודדה שהציתה שדה של אש. ובתוך כל הסערה ראינו אותו רץ אל פצוע מטפל בו. ומרגיע אותו. תוך כדי סערת האש הרים אותו על גבו ורץ איתו למקום מחסה. האש שכחה ראינו שם את החובש מדמם ואת הפצוע מנסה לקרוא לו לבדוק שהוא עדין חיי. אך היה מאוחר מידי. שאמרנו לו שהוא פצוע הוא חייך ואמר בכוחות אחרונים "חריני"ק אמיתי נפצע רק מרסיסי הלב..." ועצם את עיניו.. "ועל כן רעי נזכור את כל עלילותיו, ונזכור אותו תמיד עת קרב ייתם! כל מקום אשר חיל רגלי דרך עליו הוא שלו ושלנו עד עולם"
אייך זה תמיד קורה לנו?! אנחנו שרצינו להתגייס לצה"ל 3 שנים בלי להשתמט רגע אחד! באנו חדורי מוטיבציה באנו עם מטרה לשרת את המדינה להגן בגוף ואם צריך גם בנפש. חלקנו שילם מחיר יקר עבור מטרה זאת איבדנו אחים, איבדנו חברים. אנחנו נתנו לכן הכל בשביל שיתחייכו. נשארו ערים ודיברנו איתכן כמה שרק אתן רוצות למרות שכבר 3 לילות אנחנו לא עוצמים עין. בשביל חיוך שלכן הינו מוכנים להרוג. סיפרנו לכן שאנחנו בבית שמש ולא בבית לחם. כדי שתישנו רגועות. התקשרנו אליכן אחרי כל פעילות או שלחנו SMS כדי שתדעו שהכל בסדר. "לא היו לו שום זכיות בתור חייל פשוט ועל פני העיתונים הוא לא בלט הוא היה חייל רגיל כמו כל אחיך בגדוד עת עלה וכבש את המשלט" מעולם לא ביקשנו משהו גבוה. ביקשנו מכן רק חיבוק שאנחנו חוזרים להרגיש את חום גופכן על קור גופנו. ביקשנו ממכן להיות כנות איתנו אם זה נגמר אז להגיד ולא להתחיל עם "הפסקות" וכד.. ידעתן שאנחנו הולכים לקרבי להגן על הבית. לכולם היו חברות בהתחלה. היה שמח הרבה חבילות. סופ"שים מתוקים. אבל לאט לאט הכל נעלם החבילות החברות אפילו חשבון הפלאפון כמעט ונעלם לנו. בשעה ששכבנו במארבים חשבנו עליכן. שיצאנו למעצר פחדנו עליכן מה יקרה אם אנחנו לא נחזור!? כל לילה לפני שינה היו נושקים לדמותכן. חולמים על עוד סופ"ש איתכן ונרדמים. "חולצתו היתה שרופה באש המרגמות, וקוצי זקנו כסו את הסנטר. אך פניו היו יפים מכל העלמות עת כדון הוא שלף והסתער!" אייך זה קורה לטובים שבנינו היו לנו הרבה חברות והרבה קשרים ארוכים במחלקה מעולם לא ביקשנו דברים גדולים. אך אתן ביקשתן מאיתנו שנבגוד באחינו שבשעה שהם במארב אני אשב איתך. ביקשתן מאיתנו לזרוק את אמונתנו לעזוב את המחלקה שלנו. החברים הכי טובים שלנו אחים שלנו שאתם עברנו לילות בלי שינה. אימונים מפרכים. וסערות אש. הכי מסכן היה אצלנו החובש שלנו חובש אחד ל38 חיילים. אף פעם לא ראינו אותו בוכה. או נשבר. לא אמר מעולם לא יכול. ועזר לכולם לחייך. רק פעם אחת ראינו אותו נשבר. אמר לנו זהו נגמר כמעט וחתונה אבל היא לא רוצה קרבי מעדיפה אחד אחר מאותו יום הוא כבר שונה לא כמונו אבל עדין איתנו פעם היה לו זיק בעיניים שהיה מעיר את כולנו אבל הזיק הזה כבה. תמיד היה לו חיוך על הפנים עכשיו יש רק פס דק של עצבות תווי פניו הפכו להיות נוקשים כמו ברזל. לבו הפך להיות אבן- אין לו כבר אמון באף אחת. "חיל רגלים חיל רגלים הפורץ אל האש גלים גלים" היה לילה אחד שיצאנו שוב לפעילות בלי אף אחת לחשוב עליה. רק אנחנו והלילה (החבר הטוב ביותר של החי"ר) בתוך הקסבה עברנו שם. נשמע ירייה אחת בודדה שהציתה שדה של אש. ובתוך כל הסערה ראינו אותו רץ אל פצוע מטפל בו. ומרגיע אותו. תוך כדי סערת האש הרים אותו על גבו ורץ איתו למקום מחסה. האש שכחה ראינו שם את החובש מדמם ואת הפצוע מנסה לקרוא לו לבדוק שהוא עדין חיי. אך היה מאוחר מידי. שאמרנו לו שהוא פצוע הוא חייך ואמר בכוחות אחרונים "חריני"ק אמיתי נפצע רק מרסיסי הלב..." ועצם את עיניו.. "ועל כן רעי נזכור את כל עלילותיו, ונזכור אותו תמיד עת קרב ייתם! כל מקום אשר חיל רגלי דרך עליו הוא שלו ושלנו עד עולם"
