סליחה... אפשר?
קוראת את חליפת המילים כאן ומרגישה צורך להגיב... כן, אני מאלה שהיו כאן פעם, וכתבו, ושיתפו, והמליצו לחברים, והרבה. והיום, היום אני אומרת לאותם חברים ש"חייזרים השתלטו על הפורום"... ואומרת את זה באירוניה, כמובן, בחיוך, אבל בכאב קטן גם. כי אז באמת היו פה דיונים אמיתיים, חילופי דברים מצמיחים, היו נגיעות - וירטואליות ולא וירטואליות - ונוצרו מפגשים וחיבורים שבשבילי היו מתנות... והיום אין פה זכר לכל זה. ולי זה חבל. פשוט. ואין פה האשמה. הרי גמני בחרתי להפסיק לכתוב פה... אבל, אני כן מציצה פה מדי פעם. לזכר ה-אז ובתקווה לחידושו, ואני עוקבת בתחושת אי אמון וחוסר בהירות אחרי הפורום הזה, שהפך קצת לפורום התמיכה של אלדר... או לשולחן הפינג פונג שלו. והתחושות שעולות בי הן של נער מתבגר שמגיע לו את כל החום שבעולם, כמו לכל אחד אחר... אני שומעת את הזעקה שלך, אלדר. לתשומת לב, ליחס, לחום. כמו כולנו, האנושיים. אבל, בתחושה שלי, אתה הודף כל הצעה שמציעים לך כאן, כל ניסיון ל"פתרון" של המצוקות שלך... אני מרגישה אותך תוקע עקבים בקרקע, משלב ידיים, מישיר מבט וכאילו אומר "נו, בואו עוד. תנסו עוד. אני צריך עוד". זה המשחק שאני רואה כאן. השליטה של הקורבן. לא משנה מה יגידו לך, תמיד תמצא למה לא... אני רואה אותך מקבע ומנציח את המקום שלך כאן, בעזרת אלה שאתה שואב אליך... וככה חווה את חוויית ה"אני הכי מסכן ואני צודק" שלך שוב ושוב, שוב ושוב... זה באמת מה שאתה רוצה? אבל באמת באמת? ושנייה... אל תענה ישר... תן מקום להתנגדויות שעולות לך ותנסה להציץ מה יש מעבר להן... מפחיד קצת, אבל אולי תקבל שם מתנה? סתם, עוד הצעה... זה ככה, הרהורים... ומי יודע, אולי עוד ישובו ימינו כקדם? אה, סונול? מיכל? נוגעת? חושבת? אלדד? אחת? בן טל שחר? אוטיס? רואה בכוכבים? זכרתי את כולם??? חיבוקים. זאתי
