לכל סובלי ההפרעה

A

a_kinor

New member
לכל סובלי ההפרעה

המדע מאחורינו!!!!!!!!! ישנן תרופות אשר מאוד מסייעות להתגבר על התופעה האכזרית וכבר אפרט עליהן מעט אך חשוב לציין שטיפול תרופתי הוא ח ל ק !! מהטיפול ויש לשלבו עם פסיכואנליזה שכן רק מהשילוב של השניים ועבודה עצמית מקיפה יגיעו התוצאות הרצויות. ישנם שני אפיקים של "תקיפת" הבעיה בההיבט התרופתי: האחד - כתוצאה מהמחשבות האובססיביות נכנסים רוב האנשים למצב חרדה נוראיים ואז המחשבות חוזרות ומלוות בתופעות פיסיות קשות שמריעות לתיפקוד כגון:רעידות,דופק מואץ , הרגשת אימה, עייפות ולאות פחד אדיר מכשלון להתמודד עם הבעייה ויוד תופעות לא נעימות. כפי שציינתי ישנן תרופות כגון "קסנאגיס" ו"אסיבל" אשר יעודן (והן עושות זאת בהצלחה!!!) להפחית את התגובות הפיסיות לחרדה "להוריד את הטורים". כאשר אנו רגועים יש לנו סיכויים רבים יותר להבין את התופעה, להאזין לעצמנו באופן רציונאלי וכמובן שסוף סוף אפשר לתפקד ביום יום כפי שצריך האפיק השני- תרופה כגון"סרוקסט" ממשפחת ה-SSRI קשור לסרוטונין וכל "החבר´ה" אבל אין טעם להכנס לכך. מטרת התרופות הללו הינה טיפול ישיר!! בOCD אך יש לציין שיש תופעות לוואי לתרופות אלה כגון השמנה קלה וירידה בחשק המיני ויש לקחת זאת בחשבון ולהחליט מהחשוב יותר. לגבי תרופות ההרגעה -אין ספק לגבי יעילותן לגבי התרופות השניות ישנם דיונים רבים ומקרים רבים של הצלחות מזהירות ששינו לאנשים את חייהם לטובה ויש מקרים בהם זה לא עזר. אני חוזר ומציין כי כל טיפול כזה מחייב!!! טיפול מקביל של פסיכואנליזה ותמיכה רגשית ומנטלית וכמובן שתמיד עדיף לשתף את ההורים כדי לקבל תמיכה מהם. כאן אני חייב להודות לקורווין: לאחר שהראתי את המאמר שלך לאבי הוא הצליח להבין אותי עוד קצת וזהו עוד צעד חשוב!!! לפתרון הבעיה. אשמח לשמוע תגובות וביקורות על אשר כתבתי שלכם כינור
 
R

raskolnicov

New member
הורים- נושא כאוב ../images/Emo7.gif

עד היום אני מנסה לפענח עם עצמי מה חלקם של הורי, על כל הסתעפויותיהם(גרושים) בocd שלי, בהתפרצותו, בהמשכו החמור בתקופת ההתבגרות והצבא ובעצם העובדה שהם פשוט לא עשו כלום כדי לטפל בי. אחרי הכל, בגילאים הללו לא ידעתי מה יש לי, לא ידעתי שיש לזה שם ופשוט חשתי שאני עומדת להשתגע. ובכל זאת תפקדתי איכשהו, אין לי מושג איך. ועלי לציין כי הורי הם בהחלט אנשים אינטליגנטיים שאפשר לדבר איתם וכל זה, אך משום מה בתחום הזה הם פישלו בגדול ועד היום (אני בת 27 ) הם לא יודעים מה בדיוק עבר עלי ואני לא יודעת אם יש בכלל טעם לנסות להסביר להם.
 
A

a_kinor

New member
תיקון לגבי מכתבי

הכוונה היא שכאשר את במצב בעייתי זה עוזר כשיש סביבה תומכת אבל כמובן שאת יכולה גם לעזור לעצמך גם לבד וללא ידיעה של אף אחד. אני פשוט חי עם הורי עד עוד חודשים (אני עובר לגור לבד כי אני מתחיל ללמוד) ולכן רווח לי כאשר קיבלתי את תמיכתם. זה לא חובה אך זה עוזר. ועכשיו שאלה קצת אישית שתבחרי אם לענות אליה או לא: כיצד באה ההפרעה לידי ביטוי אצלך? אולי אמצע סוף סוף מקרה דומה לשלי.
 
R

raskolnicov

New member
ובכן...

הכל התחיל(לא להיבהל, אני אשתדל לקצר)בסביבות גיל 18. יום בהיר אחד (אני ממש זוכרת את הרגע הזה) ללא שום סיבה ממש ניגלית לעין, השתלטה עלי איזו מחשבה מטופשת לחלוטיו (יותר נכון לומר - מילה אחת מטופשת) ומאותו רגע ואילך היא האפילה על כל עולמי. זהו- לא יכולתי יותר להנות כמעט משום דבר שהייתי עושה קודם. לדוגמה, אם הייתי קודם תולעת ספרים, קוראת בכל דקה פנויה בשקיקה מרובה ובסקרנות בלתי נילאית, הרי שמאותו רגע בו תפסה לה אותה מילה ארורה משכן במוחי המיוסר, מיותר לציין שלא הייתי מסוגלת לקרוא (דבר שעד היום לא חזר באופן מלא. כלומר,אני מסוגלת לקרוא וגם בלי עין הרע סיימתי את התואר שלי בהצלחה, אבל אותה חדוות קריאה שהיתה פעם, אותה תחושה שהספר ואני הם אחד לכמה וכמה שעות, פשוט נעלמה ואני לא בטוחה שתחזור אי פעם וזהו אובדן מצער עד כאב פיזיממש לגבי) לא הייתי מסוגלת לראות סרטים (אהבה גדולה נוספת שלי)ובקושי הייתי מסוגלת לפגוש אנשים. ממש הכרחתי את עצמי לעשות את זה ובאותו זמן הייתי בטוחה שכולם שמים לב שמשהו אצלי לא בסדר. אם לנסח זאת אחרת (דרך אגב- זה חלק מהמחלה לנסח כל הזמן אותם דברים בצורה שונה? כי אני שמה לב שאני עושה את זה לא מעט- הצעה לדיון המשך) אז נהיה מצב מצער בו כל הדברים שאותם אהבתי והיוו חלק בלתי מבוטל מעולמי ומהגדרת הזהות שלי, פשוט לא היו יותר מקור הנאה בשבילי, מה שגרר אחריו כמובן גם דיכאוןעל כל תסמיניו שאין לי כוח לפרט עכשיו. זהו הסיפור פחות או יותר. אני בטוחה ששכחתי לא מעט דברים בדרך (אלא מה). האם זה דומה או לא למקרה שלך? אתה מוזמן ל-"פרט, הדגם,הסבר ונמק" משלך.
 
A

a_kinor

New member
רק עוד שאלה קטנה..

לא ציינת איזה מחשבה עלתה לך לראש שהיא היא !!! הבסיס להכל. אני מניח שאת לא מעוניינת לחשוף זאת ,אך אם את מתחרטת אנא ספרי. כפי שכתבתי אתמול אני ממש חדש כאן ואין לי עדיין את הכוחות לחשוף את עצמי (מה שמוציא אותי די אגואיסט כי ביקשתי ממך לספר על אותה מחשבה מקוללת) אך אני פשוט אומר את האמת -אין בי עדיין את הכח. שאלתי אותך את שאלתי כי הסקרנות אוכלת אותי.(אולי יגיע סיפור כמו שלי)
 
K

KOMA

New member
אני מבינה למה את מתכוונת... ../images/Emo24.gif

גם אני לא ידעתי שלמה שאני סובלת ממנו יש שם וחשבתי שאני הכי דפוקה על כל פני האדמה ובקושי תיפקדתי... למרות שהמשפחה שלי אינטלגינטית והתחלתי את הטיפול בגיל מוקדם אני יכולה להזדהות עם ההרגשה שלך,עם חוסר האונים,עם הסבל אז זה באמת לא בסדר שהם לא עשו שום דבר ואני ממש לא יודעת איך תיפקדת במסגרת צבאית (צל"ש בשבילך) אבל הם כנראה ראו שמשהו מוזר לא? מה הם חשבו בסדר,לבת שלנו יש "קליקים"? בכל מקרה אולי היית צריכה להתיעץ עם פסיכולוגית בית הספר למרות החשש-היא הייתה אומרת לך מיד מה יש לך -למשל אצלי בבית הספר היא אמרה שיותר מחצי סובלים מזה...ולפנות לפסכיאטר דרך קופת חולים ולהתחיל טיפול תרופתי. גם אם סמכת על מישהו היית יכולה להוריד את זה מהלב ולספר לו... עד שלא נכנסתי לפורום הזה לא תיארתי לי שיש הורים שלא מבינים את ההפרעה הזאת אצל ילדים שלהם וזה מאוד מצער אותי וגם מדהים. בכל מקרה לפחות את יודעת עכשיו למה שזה שווה שיש לך אותנו... KOMA
 
R

raskolnicov

New member
תשובה מאוחרת

ובכן בזמן הצבא וגם לפניו לא הייתי מטופלת כלל וכלל. לי עצמי לא היו ממש כוחות נפשיים לטפל בעצמי והעובדה ש"ביליתי " את מרב שעותי בצבא ממררת בבכי, הביאה את הורי לחשוב משום מה שאני סתם מפונקת (ממש פשע). אני לא יודעת אם זה קטע של פולנים או משהו משותף לכל העדות, אבל יש את העיניין הזה של ה-" ילד שלי לא בסדר? מה פתאום? אין שום בעיה אצלנו!" בשורה התחתונה- לא התיחסו לבעייה שלי בכובד הראש הראוי לה ומכיון שה ocd שלי לא בא לידי ביטוי בטקסים שונים אלא במחשבות, כלומר לא משהו אובייקטיבי שניתן להבחין בו מבחוץ, "זכיתי" להאשמות מסוג- מפונקת, לא יודעת להתמודד עם מצבים , את עושה לך את החיים קלים מדי- ועוד כהנה וכהנה פנינים לא מעודדות במיוחד. ולמעשה, גם אחרי הצבא ועד היום לא הייתי בטיפול תרופתי (בקושי הייתי בכלל בטיפול- 2 הפסיכולוגיות שהלכתי אליהן לא השביעו את רצוני). עברתי מה שנקרא "ריפוי ספונטני" (אך לא טוטלי) כלומר, עוצמת המחשבות ירדה והתקופה הקשה מאחורי (אולי רק לכאורה ) אבל עדיין יש הדים ועדיין אני לא מרגישה במיטבי אלא מרגישה שאני לא מנצלת ולו במעט את הכישורים שהתברכתי בהם (וזה לא בנימה שחצנית או משהו כזה ) ומסתובבת רוב הזמן בתחושה של חוסר אנרגיה ומוטיבציה לעשות דברים שמא תשתלט עלי פתאום אותה אובססיה ואז מה אני אעשה בדיוק?
 
B

bernice

New member
הורים - נושא כאוב

אני לא חושבת שאת צריכה להאשים את הורייך. כל עניין ה- OCD נודע בשנים האחרונות. או יותר נכון, בשנים האחרונות יש יותר מודעות. אני לא מזמן עליתי על הנושא שמה שאני סבלתי וסובלת זה למעשה OCD. לא מאשימה את הוריי, אלא מנסה למצוא דרכים להתמודד. כאמא - די משגעת את הילדים, אבל הם מבינים, הסברתי להם, והם מנסים לתמוך... חושבת שאת יכולה בהחלט לדבר עם הורייך, יטיב לך וגם להם באיזה תחום ספציפי זה מתבטא?
 
B

bernice

New member
הורים - נושא כאוב

אני לא חושבת שאת צריכה להאשים את הורייך. כל עניין ה- OCD נודע בשנים האחרונות. או יותר נכון, בשנים האחרונות יש יותר מודעות. אני לא מזמן עליתי על הנושא שמה שאני סבלתי וסובלת זה למעשה OCD. לא מאשימה את הוריי, אלא מנסה למצוא דרכים להתמודד. כאמא - די משגעת את הילדים, אבל הם מבינים, הסברתי להם, והם מנסים לתמוך... חושבת שאת יכולה בהחלט לדבר עם הורייך, יטיב לך וגם להם באיזה תחום ספציפי זה מתבטא?
 
ר

רועי-10

New member
כשהזכרת את המילה: "פסיכואנליזה"

למה התכוונת? האם הנך מתכוון לפסיכואנליזה כפשוטה, היינו הטיפול הפסיכולוגי בדרך הפרוידיאנית, או שמא אתה מתכוון בעצם לטיפול פסיכולוגי, רק השתמשת לתומך במילה: "פסיכואנליזה"? זה חשוב מה שאני שואל אותך, ואפילו חשוב מאוד! רועי
 
A

a_kinor

New member
פנית אליי (כינור) נכון?

כוונתי הייתה שהטיפול התרופתי אינו מספיק לבדו. בין אם תוסיף לזה טיפול התנהגותי קוגניטיבי (אגב טיפול כזה מתאים רק למקרים ספציפיים של OCD שמלווים בתופעות אובססיביות פיסיות כגון שטיפת ידים באופן חוזר ונשנה בדיקת המנעול של הדלת או בדיקה לגבי האם הגז דולף. אך במקרים כמו שלי או רמו של רסקולניקובה שהאובססיביות באה לידי ביטוי בפן המחשבתי ולא במעשים אין מקום לטיפול קוגניטיבי אלא פסיכואנליזה כלומר "חקירה" פסיכולוגית מעמיקה מול הפסיכיאטר של כל מורכבות הבעיה על כל תופעותיה ולנסות לקבל לאט לאט כלים להתמודדות ב נ ו ס ף לטיפול התרופתי, סתם דוגמא: כיצד להתמודד עם הפחד שמא התופעה תחזור בעתיד (במידה והסובל מההפרעה השתחרר ממנה. אשמח לשמוע תגובות מענות טענות וביקורות בונות שלכם כינור
 
ש

שליש מהטרויקה

New member
אהלן, חייבת לתקן.

גם כשהאובססיביות באה לידי ביטוי בפן המחשבתי ולא במעשים, בהחלט יש מקום לטיפול הקוגנטיבי ולא לפסיכואנליזה שלא עוזרת בכל מקרה, חקירות פסיכולוגיות מעמיקות לא עובדות על אנשי OCD. עם כל הכבוד לזה שבטוח אמא שלי אשמה :) איתי בכל אופן עבדו על פי דף של "עשר טעויות חשיבה אופייניות לOCD" ושיטת הREBT rational emotional behaveior therapy וזה עזר, והיו לי רק טקסים מחשבתיים של ספירות וכאלה. שליש מטרויקה.
 
B

Brendan

New member
בנוגע לטיפול הפסיכואנליטי

אני חושב שזו טעות. אין במודלים של התאוריה הפסיכואנליטית בכדי להסביר או לתת מענה הולם לבעיית ה-OCD. בניסיון להסביר את ההפרעה במונחים פסיכוסקסואלים (לפי המודל הפסיכוסקסואלי) הרי שמקור ה-OCD היינו בקיבעון או רגרסיה בשלב האנאלי. על-פי התאוריה- חינוך נוקשה מדיי לניקיון ע"י ההורים לילד שנימצא בשלב האנאלי אלול לפתח אישיות נוקשה ואובססיבית. אין בהסבר זה בכדי לשפוך אור על צורות אחרות של ביטוי ההפרעה. כמו כן אין בתאוריה בכדי לתת מענה גם לא בטיפול פסיכואנליטי. עד כמה שידוע לי, הטיפול הפסיכולוגי ב-OCD מתבסס על הגישה ההתנהגותית קוגנטיבית ואכן ניתן לשלב אותה במקביל לטיפול פרמקולוגי.
 
You must log in or register to reply here.

Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.

למעלה