לכל המלשבי"ם
שלום לכולם! בימים האחרונים ישבתי לי עם עצמי וחשבתי,איך היו אותן שלוש השנים בהן שירתתי בצה"ל. ובכן,לא תמיד היה קל ולא תמיד ליקקתי דבש איך שנהוג לומר.ליתר הדיוק אחרי תקופה ארוכה של טחינת תחת,עבודות רס"פ, ומטלות צעירות למיניהן,לא הפסקנו באמת לטחון אף פעם.טוב,נכון שלא עשיתי יותר מטבחים ועבודות רס"פ ונכון שלא היינו צריכים להשאר שבתות סתם בלי סיבה בגלל הצעירות,לא על זה אני מדבר.דווקא על הנתינה השוטפת,הנתינה הבלתי פוסקת לבט"ש איפה רק שלא היינו. זה היה כשהגעתי רק לפלוגה מבצעית וישר נשלחנו לטפוס קו בעזה.אז עוד היה גוש-קטיף,ופוזרנו כל הפלוגה בין כמה ישובים.כך היגעתי לכפר-דרום.ומה אתה יודע בכלל מהחיים בשלב ההוא? כלום! כולה שנה וחודשיים בצבא,וגם הפחד משתלט לפעמים,מתי ששוב מכריזים גשם סגול בכריזה או עוד פטיש חם על הישוב,ואתה בלי לחשוב פעמיים קופץ לתוך הטנק הקפוא של חודש דצמבר ונוסע לחטור למגע.חשבנו שזהו,לא נחזור יותר לעזה.אבל בדיעבד,חזרנו לשם עוד פעמיים מאז.נכון,כבר לא היה חורף,הטנק כבר לא היה קפוא יותר והפודרה (מי שמכיר) של הרצועה חונקת לך את הריאות.והישובים כבר לא היו,אבל הנחישות נשארה כפי שהייתה. איני מאמין שזוהי נחלת פלוגתי בלבד,והיא מצויה בלב כל אחת מהפלוגות הקרביות בצה"ל,אבל בינינו,אלה הם האנשים אשר משרישים אותה בפלוגה,כי מהם הפלוגות מורכבות. ולדעתי זאת אחת הסיבות לזה שבלי לחשוב פעמיים (גם לא שזה היה תלוי בנו),נכנסנו ללבנון במלחמה האחרונה. והנה,למרות שאיבדנו חברים טובים,מצויינים אפילו,המשכנו להילחם למרות הקושי והמועקה.וזה לדעתי לא בגלל המורעלות אלא בגלל האמונה שמה שאנו עושים היא הנכונה לרגע הנוכחי,ומאחור עומדת מדינה אחת קטנטנה שנושאת עיניה רק אלינו בביטחון... טוב לדעת שיש אנשים שמדינה הזאת היא ערך חשוב,שצה"ל הוא ערך חשוב עבורם גםכן!
שלום לכולם! בימים האחרונים ישבתי לי עם עצמי וחשבתי,איך היו אותן שלוש השנים בהן שירתתי בצה"ל. ובכן,לא תמיד היה קל ולא תמיד ליקקתי דבש איך שנהוג לומר.ליתר הדיוק אחרי תקופה ארוכה של טחינת תחת,עבודות רס"פ, ומטלות צעירות למיניהן,לא הפסקנו באמת לטחון אף פעם.טוב,נכון שלא עשיתי יותר מטבחים ועבודות רס"פ ונכון שלא היינו צריכים להשאר שבתות סתם בלי סיבה בגלל הצעירות,לא על זה אני מדבר.דווקא על הנתינה השוטפת,הנתינה הבלתי פוסקת לבט"ש איפה רק שלא היינו. זה היה כשהגעתי רק לפלוגה מבצעית וישר נשלחנו לטפוס קו בעזה.אז עוד היה גוש-קטיף,ופוזרנו כל הפלוגה בין כמה ישובים.כך היגעתי לכפר-דרום.ומה אתה יודע בכלל מהחיים בשלב ההוא? כלום! כולה שנה וחודשיים בצבא,וגם הפחד משתלט לפעמים,מתי ששוב מכריזים גשם סגול בכריזה או עוד פטיש חם על הישוב,ואתה בלי לחשוב פעמיים קופץ לתוך הטנק הקפוא של חודש דצמבר ונוסע לחטור למגע.חשבנו שזהו,לא נחזור יותר לעזה.אבל בדיעבד,חזרנו לשם עוד פעמיים מאז.נכון,כבר לא היה חורף,הטנק כבר לא היה קפוא יותר והפודרה (מי שמכיר) של הרצועה חונקת לך את הריאות.והישובים כבר לא היו,אבל הנחישות נשארה כפי שהייתה. איני מאמין שזוהי נחלת פלוגתי בלבד,והיא מצויה בלב כל אחת מהפלוגות הקרביות בצה"ל,אבל בינינו,אלה הם האנשים אשר משרישים אותה בפלוגה,כי מהם הפלוגות מורכבות. ולדעתי זאת אחת הסיבות לזה שבלי לחשוב פעמיים (גם לא שזה היה תלוי בנו),נכנסנו ללבנון במלחמה האחרונה. והנה,למרות שאיבדנו חברים טובים,מצויינים אפילו,המשכנו להילחם למרות הקושי והמועקה.וזה לדעתי לא בגלל המורעלות אלא בגלל האמונה שמה שאנו עושים היא הנכונה לרגע הנוכחי,ומאחור עומדת מדינה אחת קטנטנה שנושאת עיניה רק אלינו בביטחון... טוב לדעת שיש אנשים שמדינה הזאת היא ערך חשוב,שצה"ל הוא ערך חשוב עבורם גםכן!