זהו, כאן אולי הבעייה... "כל"...
אף אחד לא יכול, וממש לא צריך להכיל את "כל" הקידמה. אדם חושב אמור היות מסוגל להבין מה מתוך הקידמה הזו מרתקת אותו והיא מעיניינו - ומה לא, ושתשאר עניינו של מי שמתעניין בה. לא נעים לי להזכיר לסבתא, אבל כשהיא היתה ילדה ונערה צעירה, לא שמעו על דאודורנט, לא היה ממש נעים להצטופף באוטובוס - אבל מי ידע שאפשר גם אחרת, בלי שמסריח כל כך? מוסיקה שמעת רק ברדיו AM ועל איכות לא היה ממש מה לדבר - אם רצית מוסיקה איכותית היית חייב ללכת להופעה חיה או להיות בעל מנוי לפילהרמונית - אבל בימים ההם היה תור של כמה שנים טובות כדי להיות מנוי. נסיעה לעיר הסמוכה היתה הימור - או שנגיע או שלא... לפעמים אינני מבין כיצד שרדתי את ילדותי במכוניות שהיו אז, כשהורי היו "הורים לילדים צעירים" עם מכונית משובחת לאותם ימים - שהיום לא הייתי מעיז לקרב את ילדי אליה. הקידמה נתנה לי את שני ילדי, היא נתנה לי חיים חדשים אחרי מחלה, היא מצילה בני אדם בכל שנייה. הקידמה הראתה לי עולמות אחרים, הביאה לי יכולות חישוב מדהימות - וגם זה עדיין רק בחיתולים. הקידמה נתנה עוד הרבה דברים טובים... לא הכל שחור בקידמה - להיפך, הקידמה היא מעולה, ויפה ומאד נעימה - רק כמו כל דבר, אמורים לדעת לעשות בה שימוש מושכל ולא שימוש סתם. הבעיה אינה הקידמה אלא הסינוור שאנשים לוקים בו מולה, ממלאים את חייהם ב"קידמה" שאינה נחוצה להם, ומאבדים את דרכם אל מול השפע. הקידמה נתנה לנו רק דבר אחד - והוא עצום: את היכולת לבחור, היא איפשרה לנו מניפת אפשרויות בחיים שמעולם לא היתה לאדם - הקידמה מעולם לא הכריחה אותנו להשתמש באף אחד מתוצריה - את זה, עושה חוסר המחשבה של אנשים.