לכי - הטמעה בל' או בכ'?

[WiNK3991]

לכי - הטמעה בל' או בכ'?

לכי מכאן, איני מעוניין לדבר איתך כעת!

לפי תחושת הבטן ההטעמה המקורית והתקנית (?) צריכה להיות בכ'.

 

[WiNK3991]

הטעמה*

 

[trilliane]

זו מילה חד הברתית (הלמ"ד בשווא נע) ולכן ההטעמה בתנועת i

בדיוק כמו צורות ציווי אחרות בבניין קל (בגזרות עלולות): שבי, קחי, דעי, תני, סעי וכו'.
אבל מכיוון ששווא בלמ"ד נהגה e ולא ללא תנועה, ההגייה הרווחת בציבור היא כמובן לכי.

 

[איתי שלר]

לכי

בתנ"ך בצורות הפסק (בסוף משפט): לֵכי. בהטעמת ההברה הראשונה.
לעומת זאת בצורת הקשר (באמצע משפט) התנועה נחטפת: לְכי וההטעמה מלרעית בדומה לתחושת הבטן שלך נכונה.

דווקא צורת ההפסק היא המקורית יותר, ובה ההברה הראשונה מוטעמת.
היום שאין לנו צורות הקשר והפסק, אפשר לבחור. ברוב המילים בעברית המודרנית ננקטה צורת ההקשר. כאן, כמו במעט מילים נוספות, רובנו נוקטים את צורת ההפסק המקורית (גם אם רובנו כלל לא יודעים זאת).

 

[trilliane]

אני חושבת שזה נכון לשמות עצם כמו ירי או בכי, לא לצורות ציווי

בעברית בימינו לא משתמשים בצורות פועל מקראיות, בכללן לא בצורות הפסק, הן לא חלק מהנטייה הרגילה.

 

[איתי שלר]

עובדה שמשתמשים.

הכול אומרים לֵכי במלעיל. אמנם לא מתכוונים לצורת ההפסק, ולא יודעים שיש כזה דבר צורת הפסק, אבל הרווח בדיבור קולע כאן לצורה הזו. כך התגללה המציאות הלשונית. נכון שזה לא חלק מהנטייה הרגילה, אבל מה בכך?

 

[trilliane]

זו עובדה שמשתמשים במערכת הפועל בצורות רבות שאינן תקינות

אף שאינן צורות הפסק במקרא ואינן מתועדות במקורות, אז מה בכך?
האם אתה סבור שצורה הרווחת בלשון הדיבור נמצאת שם רק כי במקרה בדיוק בפועל הזה הגייתה מתלכדת עם צורת הפסק? אני בספק.
אני לא חושבת ש"כך התגלגלה" המציאות הלשונית, אלא שרצה הגורל והתלכדה כאן מציאות לשונית של הגייה שגויה עם צורת הפסק.

 

[איתי שלר]

לא כך טענתי.

ברור שלהגייה המלעלית של המילים ״לכי״ ו״רדי״ יש סיבות שיסודן בפונולוגיה ובמורפולוגיה של העברית המודרנית. לפעמים לשון התקן מבכרת את הצורות הקלאסיות הקדומות, ולפעמים את הצורות המודרניות הרווחות. כאן יש התלכדות ואין פער, גם אם נכון שהסיבות והתנאים לאימוץ הצורה הזו בלשון הקדומה ובלשון ימינו שונים במידה מסוימת.

 

[trilliane]

לכן הטענה שלי שאין קשר לצורות ההפסק... וזו הגייה שגויה

 

[איתי שלר]

אני חולק רק על מה שמשמאל לשלוש הנקודות.

ואילו על מה שמימין להן אני מסכים, לפחות חלקית - יש התלכדות של צורה בלשון מדוברת עם צורה קדומה. האם לצורת ההפסק עצמה הייתה השפעה על אימוץ הצורה? כאן אני לא נחרץ כמוך, ולא משוכנע שלא הייתה לכך תרומה, אבל מסכים שהסיבה העיקרית נעוצה בפונולוגיה ובמורפולוגיה של העברית המודרנית (אלא שבעיניי זה לא הופך את ההגייה לשגויה).

 

[trilliane]

זו הגייה מודרנית (ולא קדומה) ולא בהקשרים של הפסק...

של צורה שאינה חלק ממערכת הפועל בעברית בימינו ולא כך מנקדים פעלים בציווי נוכחת בעברית בימינו, אז כן, היא הגייה שגויה (וגם אתה מסכים שהיא נובעת משגיאה פונולוגית ולא מתוך היכרות עם המקורות). לו הייתה באמת בהקשרים מקראיים של הפסק, זה היה משהו אחר.

 

[איתי שלר]

לא יודע מה זו שגיאה פונולוגית

מה שקרה הוא כנראה כך:

1. ten +i = 'teni
2. 'teni > tĕ'ni
3. tĕ'ni > tni

השלב הראשון היה הוספת צורן נקבי
השלב השני תנועת הטעם בסביבת הקשר וחיטוף התנועה הראשונה
השלב השלישי (שהתרחש בסביבה אירופאית בלבד) השמטת התנועה החטופה

שלב 2 ו-3 לא פרודוקטיביים בעברית המודרנית, אבל אנחנו משתמשים בתוצרים של שלב 3 (או באנלוגיה לתוצר של שלב 3). במילה "לכי" התוצר של שלב 3 מנוגד לפונולוגיה של העברית המודרנית (ולא רק של העברית המודרנית) בגלל הצליליות הגבוהה של הלמ"ד, והדוברים חזרו לשלב 1.
מה זה משנה שהם לא מתכוונים ל"צורת הפסק"? זהו תוצר של "לך" + " ִי" ממש כמו בשלב 1 המקורי. זה גם אימוץ (לאו דווקא מכוון) של שלב מהמקורות העבריים, ולא חזרה לאיזשהו שלב פרוטו-עברי.
התקן הוא מעין פשרה בין הצורות הקדומות לצורות העכשוויות, לפעמים בוחרים בצורה הקדומה ולפעמים בצורה העכשווית. אבל במקרה שלנו אין אפילו פער גדול.
התקן הרשמי מקבל בסובלנות חריגות משמעותיות הרבה יותר, ומאמץ כללים שהם הכלאה לא שיטתית בין שפת העבר לשפת ההווה, אז כאן על אחת כמה וכמה.
מכיוון שהוויכוח הוא על התקין ועל הרצוי, ולא על העובדות, כנראה לא נגיע להסכמה.
אמנם, מה אומר התקן הרשמי זו שאלה עובדתית, אבל לא ידוע לי שישבו על המדוכה והכריעו כך או כך (זה שלא ידוע לי, לא אומר שלא ישבו), ואם כן שוב חזרנו לתקין בעיניי פלוני.
אני כמובן לא שולל את השימוש בצורת הקשר, אבל כדאי, לדעתי, לא לשלול צורות שמגשרות על הפער בין הרצוי והמצוי.

 

[trilliane]

הכוונה לשגיאה שנובעת מהפונולוגיה, כלומר מהעיצור למ"ד

שגורם להגיית השווא שלו להיות שונה, ולכן מאפשר בעצם התייחסות לשווא הנע כאל תנועה בפני עצמה, ומזיז את ההטעמה לאחור.
&nbsp
אני לא מסכימה איתך שהשלבים הם כפי שתיארת, אני ממש לא חושבת שיש כאן גזירה מ"לך". אני לא חושבת שכשדוברי עברית בימינו מבצעים ציווי בנקבה (אם הם בכלל מבצעים ציווי...) הם עושים זאת ע"ס גזירה מצורת הזכר. אני חושבת שצורות הנקבה כבר מבוססות כאן כתבנית בפני עצמן (אחרת היינו רואים גם shevi במקום shvi או teni במקום tni).