"לכו חזו..."
העליתי אחרי ל"ג בעומר לפורום דתיים, אעלה זאת שוב לתועלת החברים\ות כאן. הבטחתי להעלות פירוש לדברי רבי נחמן על רבי שמעון בר יוחאי... הנה, ניסיתי. אם מישהו אחד יעזר בדברים והיה זה שכרי. הסימן הראשונה המופיעה בספרו המרכזי של רבי נחמן, "ליקוטי מוהר"ן", היא תורה שנאמרה על רבי שמעון בר יוחאי, מן סיפור דברים מוצפן על תפקידו של רבי שמעון בעולם, מה בא להשיג, מה בא לפעול. סימן זה, אינו חלק מהסדר הרגיל ב"ליקוטי מוהר"ן, ז"א, הוא אינו ממוספר, אלא מופיעה כהקדמה, אולי כדי לרמוז על הקשר בין רבי שמעון לרבי נחמן, אולי כהדרכה לתלמידיו... "לכו חזו מפעלות ה´ התגלות נפלא מסוד גדולת התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי ז"ל: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הִבְטִיחַ שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קלח
: ´כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אָמְרוּ: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח וכַּמבֹאָר בַזוֹהַר (נָשׂא קכד "בְּהַאי חִבּוּרָא דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזּהַר יִפְקוּן בֵּהּ מִן גָּלוּתָא". וְעַתָּה בּוֹא וּרְאֵה וְהָבֵן נִפְלְאוֹת ִסְתָּרוֹת שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה כִּי עַל כֵּן סָמַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַצְמוֹ עַל זֶה הַפָּסוּק כִּי לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַפָּסוּק ְּעַצְמוֹ מְרֻמָּז וְנִסְתָּר סוֹד הַזֶּה שֶׁעַל-יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַל יָדוֹ לא תִּשְׁתַּכַּח הַתּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל כִּי סוֹפֵי תֵּבוֹת שֶׁל זֶה הַפָּסוּק כִּי לּא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוּ הֵם אוֹתִיּוֹת יוֹחַאי וְזֶה שֶׁמְּרַמֵּז וּמְגַלֶּה הַפָּסוּק כִּי לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, מִפִּי זַרְעוֹ דַּיְקָא הַיְנוּ מִפִּי זַרְעוֹ שֶׁל זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְרֻמָּז וְנִסְתָּר בְּזֶה הַפָּסוּק שֶׁהוּא הַתַּנָּא יוֹחַאי כִּי עַל יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי שֶׁמְּרֻמָּז בְּזֶה הַפָּסוּק בְּסוֹפֵי תֵּבוֹת כַּנַּ"ל שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְדַע שֶׁסּוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ הוּא מְרֻמָּז בְּפָסוּק אַחֵר כִּי דַּע כִּי הַתַּנָּא הַקָּדוֹש רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת (דָּנִיֵּאל ד): עִ´יר וְ´קַדִּישׁ מִ´ן שְׁ´מַיָּא נָ´חִית רָאשֵׁי תֵּבוֹת שִׁמְעוֹן וְכוּ´" בתחילת הדברים, מביא רבי נחמן (להלן: רבינו) מעשה המובא בגמ´, הגמרה מספרת, כאשר נכנסו חכמים לכרם דיבנה, צפו וראו כי עתידה התורה להשתכח מישראל, שנאמר "הנה ימים באים נאם ה´ והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם וכו´" וכתוב "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה´ ולא ימצאו" מזה למדו חז"ל, כי עתידה התורה להשכח מישראל. רבי שמעון בר יוחאי שנכח שם, הגיב: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה´ ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד" רבינו אומר, שרשב"י לא חלק כלל על חכמים, הן, אמנם נכון הדבר וכך צפה גם רשב"י, שעתידה התורה להשתכח מישראל, אלא, שרבי שמעון בר יוחאי הבטיח, שבכוחו הוא, לא תשתכח התורה לישראל, רשב"י סמך עצמו על פסוק: "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", בפסוק זה, אמר רבי שמעון, טמונה הבטחה שהבטיח הבורא לבניו, כי התורה לא תשכח מהם לעולם. רבינו דורש את הפסוק בצורה שונה במקצת, האותיות האחרונות בפסוק, י א ח י ו, הן אותיות "יוחאי", אביו של רשב"י, ורבינו דורשו כך: ע"י מי לא תשכח התורה? ע"י זרעו – בנו, של מי ששמו רמוז בפסוק, והוא רבי שמעון בנו של יוחאי. "עתידה תורה להשכח" מדוע אמנם אמרו חכמים שעתידה התורה להשכח? על פי רבי נחמן, ההסבר פשוט: עיקר קיומו של כל דבר, הוא ע"י החיות שיש בו, אזי, זוכרם האדם, אך ברגע בו "מתייבשים" הדברים, ברגע בו אין להם חיות, נשכחים הם מלב, "נשכחתי כמת מלב", מדוע נשכח המת? משום שאין בו חיות. על כן, דווקא רבי שמעון, הוא זה שיכול היה להבטיח את השרדות התורה, את המשכיותה, משום שהוא גילה ויסד תיקון שעל ידו יכול אדם לעורר ולחדש בנפשו את רוח הקדושה, את אור התורה, גם בעת הסתרה, ועל ידי אותה רוח, אותה חיות, לא תשתכח התורה. רבי נחמן, מחבר את הבטחתו של רבי שמעון עם חיבורו הגדול, ה"זוהר", וקושר בין הבטחתו הזו של רשב"י, לבין אמירה אחרת המובאת בזוהר (בפרשת נשא): "בחיבור הזה, שהוא ספר הזוהר, יצאו מהגלות". אומר רבי נחמן כך: הפסוק עליו נסמך רשב"י, נאמר בעת הסתרה, שאז, גם אז, הבטיח לנו הבורא, שלא תשכח מאיתנו התורה שהיא מקור חיותינו. האמת, אומר רבי נחמן, שבפנימיותו של כל יהודי, ישנה נקודה פנימית עמוקה, "נקודת דעת עליונה", שבה מאיר עיקר אור השי"ת, ושם אין כח ושליטה לשום הסתרה שבעולם, כאשר נקודה זו מתגלה ומאירה, אז יכול האדם לצאת מבחינת הסתרה לגילוי, עיקר עבודת הצדיקים שבכל דור היא, להאיר לכל יהודי, את אותה נקודה, ומזה, מהארת אותה נקודה, תיכנס בו התעוררות חדשה לעבודת ה´ ויצא מהסתרה לגילוי, מריחוק מהשי"ת, לקרבה אליו. ואיך? על ידי תורתם, הצדיק, בתורה שמגלה, הוא מכניס אור עצום, אותו אור מאיר לאדם את אותה נקודה וכך מתחילה ההתעוררות שסופה גילוי והתקרבות לה´. לכן, הבטיח רשב"י, שדווקא בכוח תורתו יצאו מהגלות, דווקא בכוחו לא תשכח התורה, משום שבזוהר הכניס אור עצום, כפי שרואים בחוש, (לכן גם אמרו צדיקי הדורות לקראו אף סתם, בלא להבין), מכאן מקור שמו, "זוהר" שזוהר ומאיר לכל אדם את נקודת הדעת העליונה שבו. יתירה מזו, במילים "ועתה בא וראה והבן נפלאות נסתרות מתורתינו", אומר רבי נחמן: ראה עד כמה מופלאה תורתינו, שדווקא בפסוק המדבר על ההסתרה הגדולה ביותר, דווקא שם טמונה הרפואה, הכלי שאיתו נוכל לצאת מהסתרה זו לגילוי, ע"י אותו אור הצדיק שעתיד לגלות רשב"י, שע"י נצא מהגלות. עד כאן, דיבר רבינו על פעולות הצדיק, פעולות שבכוחן להוציאנו מגלותינו הפרטית והכללית. "ודע" אומר רבינו, "שסוד רבי שמעון בעצמו, רמוז במקום אחר, כי דע, כי התנא הקדוש רבי שמעון, הוא בחינת "עיר וקדיש מן שמיא נחית" ראשי תיבות שמעון". רבי שמעון "עצמו", מבאר רבינו, אינו רמוז באותו פסוק המדבר על הסתרה, משום שרשב"י עצמו אינו בכלל אותה הסתרה, על כן, הוא רמוז בפסוק אחר, המדבר על מלאכי מרום, אצלם אין שייכת כלל "הסתרה". כאן, מתקשים אנו להבין. הלא הפסוק אותו מביא רבינו, מדובר על נבוכאדנצר, גדול הרשעים שבדורו, שמרד בה´, החריב את בית מקדשו, וביקש אף ללחום בו כביכול, ומה הקשר בין הפסוק לבין רבי שמעון? בדורו, היה אברהם אבינו, אבי המאמינים, אף "צדיק הדור", כנגדו ברשעות, היה נמרוד, ביום שמת אברהם, מת נמרוד. אל מול יעקב, היה עשו, יעקב – איש תם יושב אהלים, צדיק שבדור, מולו, עשיו – איש ציד, רשע שבדור, אף שניהם מתו ביום אחד. כי כן סדר העולם, "זה לעומת זה עשה אלוקים". רבי נחמן מבקש לומר לנו, שלעומת נבוכדנצר, שהחריב את בית המקדש וביקש למחות תורה מישראל, כנגדו קם רבי שמעון, שבכוחו הגדול הבטיח שלא תשכח – בזכותו – תורה מישראל, כנגד שיא הטומאה – שיא הקדושה. נחזור ונבאר לרגע ענין הגילוי שבתוך הזתרה: חז"ל אומרים, "במחשכים הושיבני כמתי עולם" זה תלמוד בבלי. למעשה, ישנו גם תלמוד ירושלמי, שהוא גבוה יותר, תורה של ארץ ישראל, אך אנו, לומדים דווקא את התלמוד הבבלי, מדוע? אומרים חז"ל, דווקא שם, בתוך ההסתרה, בתוך טומאת בבל, דווקא שם תתגלה התורה, ודווקא ב"מחשכים" שהוא מקום ספקות ובלבול, דווקא שם נשב אנו ונגלה את אור התורה. "אמר רבי יהושע בן לוי אם יאמר לך אדם איכן הוא אלהיך אמור לו בכרך הגדול שברומי" רומי, היתה אז מרכז לעבודה זרה, לכל טומאות הארץ, מדוע מפנה אותנו רבי יהושע דווקא לשם? מדוע לא לארץ ישראל למשל, המקום הקדוש ביור בעולם? ובכלל הלא "לית אתר פנוי מיניה"? אלא שזהו סוד הדברים, דווקא שם, במרכז הטומאה, בתחתי ההסתרה, דווקא שם אפשר לגלות – יותר מכל מקום אחר – את מציאות הבורא, את גדולתו, את הארתו את גילויו.
העליתי אחרי ל"ג בעומר לפורום דתיים, אעלה זאת שוב לתועלת החברים\ות כאן. הבטחתי להעלות פירוש לדברי רבי נחמן על רבי שמעון בר יוחאי... הנה, ניסיתי. אם מישהו אחד יעזר בדברים והיה זה שכרי. הסימן הראשונה המופיעה בספרו המרכזי של רבי נחמן, "ליקוטי מוהר"ן", היא תורה שנאמרה על רבי שמעון בר יוחאי, מן סיפור דברים מוצפן על תפקידו של רבי שמעון בעולם, מה בא להשיג, מה בא לפעול. סימן זה, אינו חלק מהסדר הרגיל ב"ליקוטי מוהר"ן, ז"א, הוא אינו ממוספר, אלא מופיעה כהקדמה, אולי כדי לרמוז על הקשר בין רבי שמעון לרבי נחמן, אולי כהדרכה לתלמידיו... "לכו חזו מפעלות ה´ התגלות נפלא מסוד גדולת התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי ז"ל: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הִבְטִיחַ שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קלח
: ´כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אָמְרוּ: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח וכַּמבֹאָר בַזוֹהַר (נָשׂא קכד "בְּהַאי חִבּוּרָא דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזּהַר יִפְקוּן בֵּהּ מִן גָּלוּתָא". וְעַתָּה בּוֹא וּרְאֵה וְהָבֵן נִפְלְאוֹת ִסְתָּרוֹת שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה כִּי עַל כֵּן סָמַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַצְמוֹ עַל זֶה הַפָּסוּק כִּי לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַפָּסוּק ְּעַצְמוֹ מְרֻמָּז וְנִסְתָּר סוֹד הַזֶּה שֶׁעַל-יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַל יָדוֹ לא תִּשְׁתַּכַּח הַתּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל כִּי סוֹפֵי תֵּבוֹת שֶׁל זֶה הַפָּסוּק כִּי לּא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוּ הֵם אוֹתִיּוֹת יוֹחַאי וְזֶה שֶׁמְּרַמֵּז וּמְגַלֶּה הַפָּסוּק כִּי לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ, מִפִּי זַרְעוֹ דַּיְקָא הַיְנוּ מִפִּי זַרְעוֹ שֶׁל זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְרֻמָּז וְנִסְתָּר בְּזֶה הַפָּסוּק שֶׁהוּא הַתַּנָּא יוֹחַאי כִּי עַל יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי שֶׁמְּרֻמָּז בְּזֶה הַפָּסוּק בְּסוֹפֵי תֵּבוֹת כַּנַּ"ל שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְדַע שֶׁסּוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ הוּא מְרֻמָּז בְּפָסוּק אַחֵר כִּי דַּע כִּי הַתַּנָּא הַקָּדוֹש רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת (דָּנִיֵּאל ד): עִ´יר וְ´קַדִּישׁ מִ´ן שְׁ´מַיָּא נָ´חִית רָאשֵׁי תֵּבוֹת שִׁמְעוֹן וְכוּ´" בתחילת הדברים, מביא רבי נחמן (להלן: רבינו) מעשה המובא בגמ´, הגמרה מספרת, כאשר נכנסו חכמים לכרם דיבנה, צפו וראו כי עתידה התורה להשתכח מישראל, שנאמר "הנה ימים באים נאם ה´ והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם וכו´" וכתוב "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה´ ולא ימצאו" מזה למדו חז"ל, כי עתידה התורה להשכח מישראל. רבי שמעון בר יוחאי שנכח שם, הגיב: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה´ ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד" רבינו אומר, שרשב"י לא חלק כלל על חכמים, הן, אמנם נכון הדבר וכך צפה גם רשב"י, שעתידה התורה להשתכח מישראל, אלא, שרבי שמעון בר יוחאי הבטיח, שבכוחו הוא, לא תשתכח התורה לישראל, רשב"י סמך עצמו על פסוק: "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", בפסוק זה, אמר רבי שמעון, טמונה הבטחה שהבטיח הבורא לבניו, כי התורה לא תשכח מהם לעולם. רבינו דורש את הפסוק בצורה שונה במקצת, האותיות האחרונות בפסוק, י א ח י ו, הן אותיות "יוחאי", אביו של רשב"י, ורבינו דורשו כך: ע"י מי לא תשכח התורה? ע"י זרעו – בנו, של מי ששמו רמוז בפסוק, והוא רבי שמעון בנו של יוחאי. "עתידה תורה להשכח" מדוע אמנם אמרו חכמים שעתידה התורה להשכח? על פי רבי נחמן, ההסבר פשוט: עיקר קיומו של כל דבר, הוא ע"י החיות שיש בו, אזי, זוכרם האדם, אך ברגע בו "מתייבשים" הדברים, ברגע בו אין להם חיות, נשכחים הם מלב, "נשכחתי כמת מלב", מדוע נשכח המת? משום שאין בו חיות. על כן, דווקא רבי שמעון, הוא זה שיכול היה להבטיח את השרדות התורה, את המשכיותה, משום שהוא גילה ויסד תיקון שעל ידו יכול אדם לעורר ולחדש בנפשו את רוח הקדושה, את אור התורה, גם בעת הסתרה, ועל ידי אותה רוח, אותה חיות, לא תשתכח התורה. רבי נחמן, מחבר את הבטחתו של רבי שמעון עם חיבורו הגדול, ה"זוהר", וקושר בין הבטחתו הזו של רשב"י, לבין אמירה אחרת המובאת בזוהר (בפרשת נשא): "בחיבור הזה, שהוא ספר הזוהר, יצאו מהגלות". אומר רבי נחמן כך: הפסוק עליו נסמך רשב"י, נאמר בעת הסתרה, שאז, גם אז, הבטיח לנו הבורא, שלא תשכח מאיתנו התורה שהיא מקור חיותינו. האמת, אומר רבי נחמן, שבפנימיותו של כל יהודי, ישנה נקודה פנימית עמוקה, "נקודת דעת עליונה", שבה מאיר עיקר אור השי"ת, ושם אין כח ושליטה לשום הסתרה שבעולם, כאשר נקודה זו מתגלה ומאירה, אז יכול האדם לצאת מבחינת הסתרה לגילוי, עיקר עבודת הצדיקים שבכל דור היא, להאיר לכל יהודי, את אותה נקודה, ומזה, מהארת אותה נקודה, תיכנס בו התעוררות חדשה לעבודת ה´ ויצא מהסתרה לגילוי, מריחוק מהשי"ת, לקרבה אליו. ואיך? על ידי תורתם, הצדיק, בתורה שמגלה, הוא מכניס אור עצום, אותו אור מאיר לאדם את אותה נקודה וכך מתחילה ההתעוררות שסופה גילוי והתקרבות לה´. לכן, הבטיח רשב"י, שדווקא בכוח תורתו יצאו מהגלות, דווקא בכוחו לא תשכח התורה, משום שבזוהר הכניס אור עצום, כפי שרואים בחוש, (לכן גם אמרו צדיקי הדורות לקראו אף סתם, בלא להבין), מכאן מקור שמו, "זוהר" שזוהר ומאיר לכל אדם את נקודת הדעת העליונה שבו. יתירה מזו, במילים "ועתה בא וראה והבן נפלאות נסתרות מתורתינו", אומר רבי נחמן: ראה עד כמה מופלאה תורתינו, שדווקא בפסוק המדבר על ההסתרה הגדולה ביותר, דווקא שם טמונה הרפואה, הכלי שאיתו נוכל לצאת מהסתרה זו לגילוי, ע"י אותו אור הצדיק שעתיד לגלות רשב"י, שע"י נצא מהגלות. עד כאן, דיבר רבינו על פעולות הצדיק, פעולות שבכוחן להוציאנו מגלותינו הפרטית והכללית. "ודע" אומר רבינו, "שסוד רבי שמעון בעצמו, רמוז במקום אחר, כי דע, כי התנא הקדוש רבי שמעון, הוא בחינת "עיר וקדיש מן שמיא נחית" ראשי תיבות שמעון". רבי שמעון "עצמו", מבאר רבינו, אינו רמוז באותו פסוק המדבר על הסתרה, משום שרשב"י עצמו אינו בכלל אותה הסתרה, על כן, הוא רמוז בפסוק אחר, המדבר על מלאכי מרום, אצלם אין שייכת כלל "הסתרה". כאן, מתקשים אנו להבין. הלא הפסוק אותו מביא רבינו, מדובר על נבוכאדנצר, גדול הרשעים שבדורו, שמרד בה´, החריב את בית מקדשו, וביקש אף ללחום בו כביכול, ומה הקשר בין הפסוק לבין רבי שמעון? בדורו, היה אברהם אבינו, אבי המאמינים, אף "צדיק הדור", כנגדו ברשעות, היה נמרוד, ביום שמת אברהם, מת נמרוד. אל מול יעקב, היה עשו, יעקב – איש תם יושב אהלים, צדיק שבדור, מולו, עשיו – איש ציד, רשע שבדור, אף שניהם מתו ביום אחד. כי כן סדר העולם, "זה לעומת זה עשה אלוקים". רבי נחמן מבקש לומר לנו, שלעומת נבוכדנצר, שהחריב את בית המקדש וביקש למחות תורה מישראל, כנגדו קם רבי שמעון, שבכוחו הגדול הבטיח שלא תשכח – בזכותו – תורה מישראל, כנגד שיא הטומאה – שיא הקדושה. נחזור ונבאר לרגע ענין הגילוי שבתוך הזתרה: חז"ל אומרים, "במחשכים הושיבני כמתי עולם" זה תלמוד בבלי. למעשה, ישנו גם תלמוד ירושלמי, שהוא גבוה יותר, תורה של ארץ ישראל, אך אנו, לומדים דווקא את התלמוד הבבלי, מדוע? אומרים חז"ל, דווקא שם, בתוך ההסתרה, בתוך טומאת בבל, דווקא שם תתגלה התורה, ודווקא ב"מחשכים" שהוא מקום ספקות ובלבול, דווקא שם נשב אנו ונגלה את אור התורה. "אמר רבי יהושע בן לוי אם יאמר לך אדם איכן הוא אלהיך אמור לו בכרך הגדול שברומי" רומי, היתה אז מרכז לעבודה זרה, לכל טומאות הארץ, מדוע מפנה אותנו רבי יהושע דווקא לשם? מדוע לא לארץ ישראל למשל, המקום הקדוש ביור בעולם? ובכלל הלא "לית אתר פנוי מיניה"? אלא שזהו סוד הדברים, דווקא שם, במרכז הטומאה, בתחתי ההסתרה, דווקא שם אפשר לגלות – יותר מכל מקום אחר – את מציאות הבורא, את גדולתו, את הארתו את גילויו.