לך...

לך...

כל כל כואב שאת הולכת. המבטים בשניות לפני הפרידה, לנסיעה ארוכה. מבטים כואבים, דמעות בעיניים, לא רוצה שתלכי, תישארי לתמיד. אבל אין ברירה, שתינו יודעות, ואת חייבת כבר ללכת אחרי זמן מועט כל כל שאני ואת יחד. לשמוע כל נשימה שלך, לראות כל חיוך. לא לישון בלילה רק כדי להביט בך שאת ישנה, כל כך יפה שאת ישנה. וכמו תמיד, את נוסעת, עד הפעם הבאה שמי יודע מתי תבוא, יומים, שבןעןת, חודש ואולי אפילו חודשיים. חיבוק, נשיקה, ועוד חיבוק, אין זמן את חייבת ללכת, האוטובוס רוצה לנסוע. אל תסעי... אל תלכי... לא יכולה להחזיק כל כך הרבה זמן בלעדייך, בנפרד..ועוד נשיקה וחיבוק, מבט כואב..חייבת לעלות ``אני אוהבת אותך, כבר מתגעגעת``...``גם אני...תשמרי על עצמך``...אם אומר יותר, יפרצו הדמעות, שתיקה עם הרבה עצב. את עולה ואני נשברת, עד הפעם הבאה שתבואי ואיתך יבוא האושר. ובנתיים, כל כך הרבה נשימות שלא אשמע, חיוכים שלא אראה... הפסד גדול שלי. וזה נראה כאילו ימים מפרידים בנינו, זה רק נראה. והריח שלך עדין בבית... ריח ממסטל יש לך. ושוב מה שנשאר, זה טלפונים, הרבה זכרונות מהזמן המועט שלנו יחד ועצב. געגועים. את - הרגעים הקטנים של האושר בחיי. את - האושר בפני עצמו. את - הכל. אוהבת לנצח.
 
למעלה