nasty - בועטת בנורמות
New member
לך...
הרגעים הכי יפים בחיים, החוויות הכי מרגשות, האנשים הכי חשובים. הלוואי... הלוואי שהניו יכולים לשמור אותם לנצח, לתמיד, בתוך קופסא. וכל פעם שהינו קצת עצובים... הינו פותחים את ה``קופסא``ולוקחים קצת אושר. אבל זה לא ככה, והרגעים הכי יפים חולפים. הרגעים האלה יכולים להיות בתקפות הכי קשות.... שיש שם מישהו בשביל. ואת המישהו... הלוואי והיה אפשר לשמור לנו לנצח, וכל פעם להוציא אותו מה``קופסא`` ואז שוב קצת אושר, וקצת נחמה ברגע קשה. ומה הינו עושים בלי הרגעים האלה, הרגעים הקטנים והמאושרים שלנו, שהיו הכי גרועים, כך חשבנו, והפכו למשמעותיים וחשובים עבורנו, לשמור אותם לנצח. אבל... (תמיד יש אבל) אבל אלה רק רגעים... והם חולפים מהר מאוד, בלי שנשים לב, בלי אזהרה מוקדמת. ואז אין כלום. חוץ מדבר אחד. יש את הזכרונות, מאותן התקופות היפות. זכרונות הם לתמיד, וחוץ מהם...מהזכרונות...כלום לא לנצח. הכל חולף כל כך מהר, ואנחנו נשארים רק עם זכרונות מאושרים, ולפעמים אפילועם זכרונות לא כל כך נעימים. ומה הינו עושים בלי הרגעים המאושרים, הקטנים של החיים?? ועם הזמן... הזיכרון הופך לכואב (אולי אלה הגעגועים), אבל לאט לאט (ואולי עם סבל רב) מתגברים על הכאב, כי נוצרים לנו רגעים אחרים, זכרונות אחרים..וחדשים. אז חוץ מהם... מהזכרונות... כלום לא לתמיד.... אין דבר כזה לתמיד, לנצח. אז שמרי לך את הזכרונות... כי יש אנשים שאפילו את זה לא זוכרים... תזכרי טוב את הכל, כי חוץ מהם אין כלום לנצח. וכמה שזה כואב... אפשר למצוא את הנחמה העבר, שהיה טוב ובזה שתמיד אבל תמיד יבוא מישהו אחר ויצור לך רגעים מאושרים חדשים. ואולי הפעם זה יהיה נצחי?? תמיד צריך את התקווה שאולי כן. תמיד יש לנו את עצמנו..שניצור את הרגעים. ואולי תחשבי שמה שאני אומרת זה טימטום אחד גדול. אבל ככה זה אצלי וככה (לפי דעתי) הוא העולם. אוהבת אותך (שוב בתקווה.. שלנצח) אני.. שמחפשת את הנצח.
הרגעים הכי יפים בחיים, החוויות הכי מרגשות, האנשים הכי חשובים. הלוואי... הלוואי שהניו יכולים לשמור אותם לנצח, לתמיד, בתוך קופסא. וכל פעם שהינו קצת עצובים... הינו פותחים את ה``קופסא``ולוקחים קצת אושר. אבל זה לא ככה, והרגעים הכי יפים חולפים. הרגעים האלה יכולים להיות בתקפות הכי קשות.... שיש שם מישהו בשביל. ואת המישהו... הלוואי והיה אפשר לשמור לנו לנצח, וכל פעם להוציא אותו מה``קופסא`` ואז שוב קצת אושר, וקצת נחמה ברגע קשה. ומה הינו עושים בלי הרגעים האלה, הרגעים הקטנים והמאושרים שלנו, שהיו הכי גרועים, כך חשבנו, והפכו למשמעותיים וחשובים עבורנו, לשמור אותם לנצח. אבל... (תמיד יש אבל) אבל אלה רק רגעים... והם חולפים מהר מאוד, בלי שנשים לב, בלי אזהרה מוקדמת. ואז אין כלום. חוץ מדבר אחד. יש את הזכרונות, מאותן התקופות היפות. זכרונות הם לתמיד, וחוץ מהם...מהזכרונות...כלום לא לנצח. הכל חולף כל כך מהר, ואנחנו נשארים רק עם זכרונות מאושרים, ולפעמים אפילועם זכרונות לא כל כך נעימים. ומה הינו עושים בלי הרגעים המאושרים, הקטנים של החיים?? ועם הזמן... הזיכרון הופך לכואב (אולי אלה הגעגועים), אבל לאט לאט (ואולי עם סבל רב) מתגברים על הכאב, כי נוצרים לנו רגעים אחרים, זכרונות אחרים..וחדשים. אז חוץ מהם... מהזכרונות... כלום לא לתמיד.... אין דבר כזה לתמיד, לנצח. אז שמרי לך את הזכרונות... כי יש אנשים שאפילו את זה לא זוכרים... תזכרי טוב את הכל, כי חוץ מהם אין כלום לנצח. וכמה שזה כואב... אפשר למצוא את הנחמה העבר, שהיה טוב ובזה שתמיד אבל תמיד יבוא מישהו אחר ויצור לך רגעים מאושרים חדשים. ואולי הפעם זה יהיה נצחי?? תמיד צריך את התקווה שאולי כן. תמיד יש לנו את עצמנו..שניצור את הרגעים. ואולי תחשבי שמה שאני אומרת זה טימטום אחד גדול. אבל ככה זה אצלי וככה (לפי דעתי) הוא העולם. אוהבת אותך (שוב בתקווה.. שלנצח) אני.. שמחפשת את הנצח.
