לך
שיגמר כבר, שיגמר. שיגיע כבר סופו של היום הארור הזה, שיעבור הלילה והיום שלמחרת שתעבור לה השבת. שיגמר כבר השבוע הזה שיבוא לסופו. אין לי כבר כוחות לבכות, התייבשו כל מאגרי הדמעות. אני מנסה, אהובי תאמין לי אני מנסה, להיות חזקה רק בשבילך, להיות אופטימית אפילו רק מחצית ממה שאתה, אני מנסה בכל הכוח אבל לא מצליחה. איך אני חוזרת היום הביתה? איך אני ממשיכה לחייך, להסתיר את מה שבלב? איך? הלוואי והייתי יכולה לברוח, לשוט למרחקים, לשכוח שיש מילים כמו ``עצב`` כמו ``כאב`` כמו ``צרות``, לראות את העולם בוורוד בלי השחור הזה שמתפשט. הלוואי והייתי יכולה להסתכל על כל האנשים שיש להם צרות גדולות משלי ולומר לעצמי: סופה את מאושרת, ומאושרת ממך אין. אני שואבת ממך כוח, אני שואבת ממך אומץ, תקווה. אני מזילה אצלך דמעה, מקבלת ממך ליטוף ונשיקה, מרגישה שבלעדייך אני אבודה. אתה רוצה שאני לא אזיל דמעה שאני לא אדאג, אתה צודק זה לא נותן לי כלום, אבל אהובי הדמעות הן פורקן של הנפש, הדאגה היא יצר שעליו אני לא יכולה לשלוט. אני משתדלת, הנה מחיתי את הדמעות, שטפתי את פניי, וניסיתי לחייך, כן יצא משהו דומה לחיוך. קר לי, קר לי כ``כ לא יודעת למה. אולי מהפחד, אולי מהדאגה. תלמד אותי אהובי, תלמד אותי לא לדאוג. הכי הייתי רוצה עכשיו זה להתעורר מהסיוט הזה, לראות את השמש שזורחת לשמוע את הציפורים מצייצות ולחשוב שהם עושות את זה רק בשבילי, לחייך, לצחוק מהבטן (רק אתה יודע לגרום לי לצחוק ככה), לשבת איתך במסעדה לשבוע רק מלראות אותך אוכל ונהנה מכל ביס, מכל לגימה, לראות אותך מחייך לשמוע אותך צוחק, לגעת בכף ידך, לשים את ראשי על כתפך, ולהירדם, להירדם ולצלול אל תוך חלום נפלא שבו הכל שטוף שמש, שבו יש רק אני ואתה. אני כותבת לך ואני נזכרת - למה היא לא שאלה אותי מה יש לי? למה היא לא שאלה אותי מדוע אני הולכת לרופא? אני מתחילה להרגיש יתומה, ווהאו כמה שזה נורא לחשוב ככה. אבל אתה יודע מה - טוב זהו אני מפסיקה לחשוב עליה, אני מפסיקה להתייחס לכל מילה שלהם, זהו מהיום הם יסבלו אני מפסיקה לסבול בגללם. שוב בלאגן, מה לעשות - לא סתם קראתי לעצמי סופה. אוהבת אותך סופה
שיגמר כבר, שיגמר. שיגיע כבר סופו של היום הארור הזה, שיעבור הלילה והיום שלמחרת שתעבור לה השבת. שיגמר כבר השבוע הזה שיבוא לסופו. אין לי כבר כוחות לבכות, התייבשו כל מאגרי הדמעות. אני מנסה, אהובי תאמין לי אני מנסה, להיות חזקה רק בשבילך, להיות אופטימית אפילו רק מחצית ממה שאתה, אני מנסה בכל הכוח אבל לא מצליחה. איך אני חוזרת היום הביתה? איך אני ממשיכה לחייך, להסתיר את מה שבלב? איך? הלוואי והייתי יכולה לברוח, לשוט למרחקים, לשכוח שיש מילים כמו ``עצב`` כמו ``כאב`` כמו ``צרות``, לראות את העולם בוורוד בלי השחור הזה שמתפשט. הלוואי והייתי יכולה להסתכל על כל האנשים שיש להם צרות גדולות משלי ולומר לעצמי: סופה את מאושרת, ומאושרת ממך אין. אני שואבת ממך כוח, אני שואבת ממך אומץ, תקווה. אני מזילה אצלך דמעה, מקבלת ממך ליטוף ונשיקה, מרגישה שבלעדייך אני אבודה. אתה רוצה שאני לא אזיל דמעה שאני לא אדאג, אתה צודק זה לא נותן לי כלום, אבל אהובי הדמעות הן פורקן של הנפש, הדאגה היא יצר שעליו אני לא יכולה לשלוט. אני משתדלת, הנה מחיתי את הדמעות, שטפתי את פניי, וניסיתי לחייך, כן יצא משהו דומה לחיוך. קר לי, קר לי כ``כ לא יודעת למה. אולי מהפחד, אולי מהדאגה. תלמד אותי אהובי, תלמד אותי לא לדאוג. הכי הייתי רוצה עכשיו זה להתעורר מהסיוט הזה, לראות את השמש שזורחת לשמוע את הציפורים מצייצות ולחשוב שהם עושות את זה רק בשבילי, לחייך, לצחוק מהבטן (רק אתה יודע לגרום לי לצחוק ככה), לשבת איתך במסעדה לשבוע רק מלראות אותך אוכל ונהנה מכל ביס, מכל לגימה, לראות אותך מחייך לשמוע אותך צוחק, לגעת בכף ידך, לשים את ראשי על כתפך, ולהירדם, להירדם ולצלול אל תוך חלום נפלא שבו הכל שטוף שמש, שבו יש רק אני ואתה. אני כותבת לך ואני נזכרת - למה היא לא שאלה אותי מה יש לי? למה היא לא שאלה אותי מדוע אני הולכת לרופא? אני מתחילה להרגיש יתומה, ווהאו כמה שזה נורא לחשוב ככה. אבל אתה יודע מה - טוב זהו אני מפסיקה לחשוב עליה, אני מפסיקה להתייחס לכל מילה שלהם, זהו מהיום הם יסבלו אני מפסיקה לסבול בגללם. שוב בלאגן, מה לעשות - לא סתם קראתי לעצמי סופה. אוהבת אותך סופה