melancholy man
New member
לך תנשוב עם הרוח
ב 1963, היה רוג'ר הצעיר, בדיוק מאותם נערים שבנות, מחטיבת הבניים ועד בית אבות מחבבות במיוחד, הוא היה אומנותי, מיסתורי, אפל עם מגע קל של טירוף ומלאנכוליה, אבל מספיק יפה בשביל שזה יהיה סקסי ולא מעיק, חוץ מזה, הוא ניגן גיטרה, והסתובב עם חבר שלו דיוויד, גם הוא, יפה מיסתורי וסקסי, מה כבר בחורה יכולה לבקש יותר? אז נכון, הבחורות אהבו אותו, אבל הוא חיי בתחושה חמוצה של זרות והחמצה, הוא רצה להיות צייר גדול, משורר, מה זה משורר, הוא רצה להיות בוב דילן הגדול! (ביננו, מי לא רוצה?) בנתיים, הוא ישב בהפסקות וניגן גיטרה עם דיוויד והחבר המכוער שלהם עם העיניים המשונות ולסת ה ג'י לנו שלו (שגם לו, תאמינו או לא קראו רוג'ר...). יש משהו אירוני בזה שבאותה שנה בה בריטניה שילחה לעבר חופי ארה"ב גדודים שלמים של נערים בני 20 בראשות ארבעת המופלאים, כשהם חמושים ברוק אנד רול פופי וסוער, לכבוש את הקולוניה לשעבר, אמריקה מצידה, שהתיחסה תמיד הרבה יותר בחשדנות ובכבוד למולדת הישנה, שלחה לעברה את הרציני והמוכשר שבאמני הפופ שלה, רוברט צימרמן, שהמילים שלו נודעו ביכולתם להניע אנשים, להתחיל מהפכות ובעיקר לגרום לחשוב, הביטלס הרקידו את אמריקה, דילן מצידו גרם לבריטים (ולכל האירופאים) לחשוב על דברים מחדש. כמה שנים אחר כך, דילן יפגוש את הביטלס ואחרי עוד שנה שנתיים, חבורות חדשות של ילדים, משני צידי האוקינוס יכניסו את השינויים שעשו הביטלס באמריקה ודילן באנגליה לתוך מהפיכה מוסיקלית מדילקה, בראשם אגב, יעמדו, רוג'ר (שהעולם לפחות זה שמתעניין, מכיר בתור סיד) דיוויד (גילמור) ורוג'ר (ווטארס, למה למי עוד יש לסת כזאת?). אבל נחזור קצת אחורה חזרה ל 1963, רוג'ר "סיד" ודיוויד, שמעו שדילן מופיע בלונדון ולא יכלו שלא ללכת, יום אחרי הדילן show כשהם ישבו בהפסקה (או כמה ימים אחר כך) השמיעה סיד לגילמור שיר בדיחה חדש שכתב על דילן ועל ההופעה, bob dylan blues קראו לשיר, אני בספק אם גילמור ובארט הבינו עד כמה שונה השיר הזה מכל מה שסיד עשה לפני או אחרי ובעיקר עד כמה השיר הזה שנשמע כמו בדיחה של תיכוניסטים על חשבון המשורר הרציני מידיי, הוא בעצם מחווה ענקית ושיר מצויין, שיר שנדמה לי, יותר מכל הררי המילים שנשפכו על דילן מ ועד אז מתקרבים למה שרוברט צימרמן חושב על המיתוס של בוב דילן. מה שקרה אחרי 63 לבארט וגילמור כבר נכתב בכל ספר סוג ג' על רוק אנד רול, אז נחזור לאחד מנקודות השיא או אולי השפל שלו, זה היה בפברואר 1970, בארט כבר שנתיים בערך מחוץ לפינק פלויד, נאבק בשדים האישיים שלו בשביל להמשיך וליצור את המוסיקה, מנער יפה עם נטיות מלנכוליות סקסיות, הוא הפך לגבר מלאנכולי עם נטיות מוזרות, חבריו ברובם כבר עזבו אותו, חברת התקליטים רק התעקשה שייסים סוף סוף את שני האלבומים שהוא חייב להם אולי ימכור כמה עותקים בזכות השם ויעלם מהשטח, לתמונה חוזר דיוויד גילמור, ומנסה לסייע לסיד לסיים את הקלטות האלבומים. במהלך אותם סאשנים, מזכיר גילמור לבארט את השיר ההוא מהתיכון, שבארט כתב על דילן, סיד מוציא את הגיטרה ושר את השיר, יוצא לו יופי של ביצוע, עד כדי כך טוב (וכאן בא החלק התמוה באמת) שגילמור לוקח את ההקלטה ושומר אותה אצלו במשך 31 שנה. אם הייתי ציני, הייתי אומר שהוא הבין את התרומה הכלכלית שתיהיה לשיר לא מוכר של בארט על דילן לאוסף שיצא, אבל האמת היא, שזה כנראה רק אחד מתוך הרבה מאוד שירים, שבארט הקליט אז ברמות שונות ונמצאים עדיין בכל מיני מרתפים. והשיר כנראה לא התאים לקו המוסיקאלי המבולבל של גילמור לאותם אלבומים. השיר עצמו נשמע כמו חיקוי של בארט לדילן הצעיר, עם ה talkin' blues שלו וסיגנון נגינת הגיטרה, המילים מפוצצים את הרצינות הדילנית בסיכה ממוקמת הייטב בישבנו של המשורר הגדול, הבית הראשון: "Got the Bob Dylan blues/And the Bob Dylan shoes/And my clothes and my hair's in a mess/But you know/I just couldn't care less." אולי מסביר את התיסכול של בארט בימיו ככוכב רוק, הוא כאילו יורד על דילן, שהשיער והבגדים שלו מבולגנים, אבל נדמה לי שהעניין כאן הוא I just couldn't care less כילד בארט ראה אצל דילן הגדול שמופיע על הבמה, את מה שהוא הכי רצה אח"כ בעצמו, חוסר איכפתיות ממה שחושבים עליו, תחושה פנימית של שייכות והתאמה אפילו שבעצם אתה איזה בחור מוזר עם בגדים לא מתאימים ושיער משונה. הוא משתמש בציטוט של דילן And the wind, you can blow it ובסגנון שלו בשביל ללעוג לחשיבות שמייחסים לדילן ושדילן ייחס אז לעצמו, אחרי הכל באלבום שהוציא דילן באותה שנה The Freewheelin' Bob Dylan , יש שני שירים שהשם בוב דילן מופיעה בשמם, שלא לדבר על שם האלבום כולו, לאחד מהם אגב, קוראים גם Bob Dylan's Blues, אם כי אצל כמו אצל דילן וכמו שנדמה לי שבארט הבין טוב מכולם, מדובר בהומור עצמי. השיר בוב דילן, שהוא סוג של בעיטה באחוריו של דילן, כמו אותם בדיחות דילניות עם קריצה, הוא בעצם מחווה ענקית, של ילד גאון שעתיד ליצור בעצמו כמה מהשירים הכי יפה שנכתבו, לענק, וכמו הענק ההוא, הוא בדיחה חכמה, מתוכמת עם כמה רבדים, מה שבאמת מרגיז בבארט זה שהוא רק ביא' שהוא כתב את זה... Syd Barrett- Bob Dylan Blues Wouldn't You Miss Me: The Best of Syd Barrett 2001 מילים ולחן: ריג'ר קית' (סיד) בארט.
ב 1963, היה רוג'ר הצעיר, בדיוק מאותם נערים שבנות, מחטיבת הבניים ועד בית אבות מחבבות במיוחד, הוא היה אומנותי, מיסתורי, אפל עם מגע קל של טירוף ומלאנכוליה, אבל מספיק יפה בשביל שזה יהיה סקסי ולא מעיק, חוץ מזה, הוא ניגן גיטרה, והסתובב עם חבר שלו דיוויד, גם הוא, יפה מיסתורי וסקסי, מה כבר בחורה יכולה לבקש יותר? אז נכון, הבחורות אהבו אותו, אבל הוא חיי בתחושה חמוצה של זרות והחמצה, הוא רצה להיות צייר גדול, משורר, מה זה משורר, הוא רצה להיות בוב דילן הגדול! (ביננו, מי לא רוצה?) בנתיים, הוא ישב בהפסקות וניגן גיטרה עם דיוויד והחבר המכוער שלהם עם העיניים המשונות ולסת ה ג'י לנו שלו (שגם לו, תאמינו או לא קראו רוג'ר...). יש משהו אירוני בזה שבאותה שנה בה בריטניה שילחה לעבר חופי ארה"ב גדודים שלמים של נערים בני 20 בראשות ארבעת המופלאים, כשהם חמושים ברוק אנד רול פופי וסוער, לכבוש את הקולוניה לשעבר, אמריקה מצידה, שהתיחסה תמיד הרבה יותר בחשדנות ובכבוד למולדת הישנה, שלחה לעברה את הרציני והמוכשר שבאמני הפופ שלה, רוברט צימרמן, שהמילים שלו נודעו ביכולתם להניע אנשים, להתחיל מהפכות ובעיקר לגרום לחשוב, הביטלס הרקידו את אמריקה, דילן מצידו גרם לבריטים (ולכל האירופאים) לחשוב על דברים מחדש. כמה שנים אחר כך, דילן יפגוש את הביטלס ואחרי עוד שנה שנתיים, חבורות חדשות של ילדים, משני צידי האוקינוס יכניסו את השינויים שעשו הביטלס באמריקה ודילן באנגליה לתוך מהפיכה מוסיקלית מדילקה, בראשם אגב, יעמדו, רוג'ר (שהעולם לפחות זה שמתעניין, מכיר בתור סיד) דיוויד (גילמור) ורוג'ר (ווטארס, למה למי עוד יש לסת כזאת?). אבל נחזור קצת אחורה חזרה ל 1963, רוג'ר "סיד" ודיוויד, שמעו שדילן מופיע בלונדון ולא יכלו שלא ללכת, יום אחרי הדילן show כשהם ישבו בהפסקה (או כמה ימים אחר כך) השמיעה סיד לגילמור שיר בדיחה חדש שכתב על דילן ועל ההופעה, bob dylan blues קראו לשיר, אני בספק אם גילמור ובארט הבינו עד כמה שונה השיר הזה מכל מה שסיד עשה לפני או אחרי ובעיקר עד כמה השיר הזה שנשמע כמו בדיחה של תיכוניסטים על חשבון המשורר הרציני מידיי, הוא בעצם מחווה ענקית ושיר מצויין, שיר שנדמה לי, יותר מכל הררי המילים שנשפכו על דילן מ ועד אז מתקרבים למה שרוברט צימרמן חושב על המיתוס של בוב דילן. מה שקרה אחרי 63 לבארט וגילמור כבר נכתב בכל ספר סוג ג' על רוק אנד רול, אז נחזור לאחד מנקודות השיא או אולי השפל שלו, זה היה בפברואר 1970, בארט כבר שנתיים בערך מחוץ לפינק פלויד, נאבק בשדים האישיים שלו בשביל להמשיך וליצור את המוסיקה, מנער יפה עם נטיות מלנכוליות סקסיות, הוא הפך לגבר מלאנכולי עם נטיות מוזרות, חבריו ברובם כבר עזבו אותו, חברת התקליטים רק התעקשה שייסים סוף סוף את שני האלבומים שהוא חייב להם אולי ימכור כמה עותקים בזכות השם ויעלם מהשטח, לתמונה חוזר דיוויד גילמור, ומנסה לסייע לסיד לסיים את הקלטות האלבומים. במהלך אותם סאשנים, מזכיר גילמור לבארט את השיר ההוא מהתיכון, שבארט כתב על דילן, סיד מוציא את הגיטרה ושר את השיר, יוצא לו יופי של ביצוע, עד כדי כך טוב (וכאן בא החלק התמוה באמת) שגילמור לוקח את ההקלטה ושומר אותה אצלו במשך 31 שנה. אם הייתי ציני, הייתי אומר שהוא הבין את התרומה הכלכלית שתיהיה לשיר לא מוכר של בארט על דילן לאוסף שיצא, אבל האמת היא, שזה כנראה רק אחד מתוך הרבה מאוד שירים, שבארט הקליט אז ברמות שונות ונמצאים עדיין בכל מיני מרתפים. והשיר כנראה לא התאים לקו המוסיקאלי המבולבל של גילמור לאותם אלבומים. השיר עצמו נשמע כמו חיקוי של בארט לדילן הצעיר, עם ה talkin' blues שלו וסיגנון נגינת הגיטרה, המילים מפוצצים את הרצינות הדילנית בסיכה ממוקמת הייטב בישבנו של המשורר הגדול, הבית הראשון: "Got the Bob Dylan blues/And the Bob Dylan shoes/And my clothes and my hair's in a mess/But you know/I just couldn't care less." אולי מסביר את התיסכול של בארט בימיו ככוכב רוק, הוא כאילו יורד על דילן, שהשיער והבגדים שלו מבולגנים, אבל נדמה לי שהעניין כאן הוא I just couldn't care less כילד בארט ראה אצל דילן הגדול שמופיע על הבמה, את מה שהוא הכי רצה אח"כ בעצמו, חוסר איכפתיות ממה שחושבים עליו, תחושה פנימית של שייכות והתאמה אפילו שבעצם אתה איזה בחור מוזר עם בגדים לא מתאימים ושיער משונה. הוא משתמש בציטוט של דילן And the wind, you can blow it ובסגנון שלו בשביל ללעוג לחשיבות שמייחסים לדילן ושדילן ייחס אז לעצמו, אחרי הכל באלבום שהוציא דילן באותה שנה The Freewheelin' Bob Dylan , יש שני שירים שהשם בוב דילן מופיעה בשמם, שלא לדבר על שם האלבום כולו, לאחד מהם אגב, קוראים גם Bob Dylan's Blues, אם כי אצל כמו אצל דילן וכמו שנדמה לי שבארט הבין טוב מכולם, מדובר בהומור עצמי. השיר בוב דילן, שהוא סוג של בעיטה באחוריו של דילן, כמו אותם בדיחות דילניות עם קריצה, הוא בעצם מחווה ענקית, של ילד גאון שעתיד ליצור בעצמו כמה מהשירים הכי יפה שנכתבו, לענק, וכמו הענק ההוא, הוא בדיחה חכמה, מתוכמת עם כמה רבדים, מה שבאמת מרגיז בבארט זה שהוא רק ביא' שהוא כתב את זה... Syd Barrett- Bob Dylan Blues Wouldn't You Miss Me: The Best of Syd Barrett 2001 מילים ולחן: ריג'ר קית' (סיד) בארט.
