לך תבין דבר כזה,
ארכיון אם אנחנו הצלחנו להתפייס - כל אחד יכול שכול זה הדבר הנורא ביותר שקורה לאדם. הורים חיים והבנים לא. זה בלתי נכון ובלתי טבעי. ההתמודדות היא בדיבור ובפיוס. כדי להגיע לשלום צריך להיות נחוש בדיוק כמו לצאת ולנצח במלחמה טלי גורן-ספיר "אנחנו רוצים ללמוד איך לעשות שלום", אומרת נורי, שהיא ובעלה חנן בן יהודה מעין שמר, חברים ב "פורום המשפחות השכולות יהודיות ופלשתינאיות". "אנחנו רוצים שלום כי כבר נהרגו מספיק בנים ובנות. לעזה נסענו כבר שלוש פעמים כי חשבנו שלא יכול להיות שהם יגיעו אלינו ואנחנו לא ניסע אליהם. באחת הפעמים דיברתי בתור אם שכולה. בקהל ישב הרמטכ"ל הפלשתיני ועוד בכירים מאש"ף. יצאתי מהדיון מאוד נרגשת ואחד הבכירים רץ אחרי, חיבק ונישק אותי ואמר לי: 'דיברת ופנית אלינו, לשני הצדדים. בדיוק ככה גם אני חושב. "כשפנו אלינו להצטרף לפורום לא הייתי בטוחה שאני רוצה. פעם הוזמנתי לפורום לא רשמי של הורים שכולים ויצאתי משם ממש מזועזעת. כשאני מדברת על הבן שלי אני גאה, לא בוכה. לא אוהבת את הדרמות. בוכים בבית. בסוף הבנתי שזה הכרחי". אבשלום בן יהודה ז"ל, בנם של נורי וחנן, נהרג בפעולת תגמול במרץ 1978 לאחר הפיגוע באוטובוס בכביש החוף. הוא היה קצין בצנחנים. נורי אישה רבת פעלים. גם לפני נפילתו של אבשי הייתה פעילה בקיבוץ הארצי ובתרבות בקיבוצה. "כל הפעילות שאני עושה היא למען הבן שלי, ככה אני מנציחה אותו. הפירות מכל ה פעילויות הם נהדרים". למנוע שכול נוסף "לאחרונה ניתן לשמוע ברדיו פירסום הקורא לאנשים להתקשר *6364 וליצור קשר עם פלשתינאים בצד השני. בעקבות קרן האור הזו הגעתי אל העומדים מאחורי היוזמה - פורום משפחות שכולות ישראליות -פלשתינאיות". בסוף השבוע שעבר נפגש הפורום בנווה שלום, יישוב מעורב של ערבים ויהודים. קשה למצוא מקום מתאים יותר לכינוס של פורום מיוחד שכזה. פעם פעמיים בשנה נפגש הפורום ליומיים אינטנסיביים של הרצאות ודיונים, וגם לעזה הם הגיעו. פעם הקודמת נפגש הפורום בשייח' ג'ארח, התארח שם אחד מעושי השלום בין הלבנים לשחורים בדרום אפריקה. את הפורום ייסד יצחק פרנקנטל, אדם דתי שבנו אריק נרצח בטרמפ. יצחק, כמו רוב משתתפי הפורום, אדם בעל דעות פוליטיות מתונות שעבר תהליך בו הכעס והרצון לנקם התגבשו להחלטה לעשות כל מאמץ שמה שקרה לו, לא יקרה לאחרים. הפורום הוקם על הבסיס של הניסיון למנוע שכול נוסף. ביקשתי לדעת אם יש למשפחת בן יהודה קשר אישי קרוב למשפחה שכולה פלשתינאית. נורי: "באחד הכנסים דיבר פלשתינאי אחד על מצבם. ניגשתי אליו ואמרתי לו שדבריו נגעו לליבי. הוא גר בואדי ערה והזמנתי אותו להיכנס אלינו כשהוא עובר. הוא אמר לי "א ני לא יכול, מיד יחשבו שאני מחבל". זה גמר לי לא רק את הנשימה, גם את הנשמה. והוא צודק, מי ייתן לו להיכנס לכאן". ובכל זאת, אתם מדברים על ההורים שבניהם מתאבדים, למשל? "בפורום הקודם היה דיון כזה ושאלנו איך זה יכול להיות שהורים מסכימים שהילד שלהם ילך להתפוצץ. אנחנו כאן בפורום כי הילדים שלנו לא חזרו. אני מבינה שהמצוקה שלהם כל-כך גדולה אבל לא יכולה לקבל את זה. שכול זה הדבר הנורא ביותר שקורה לאדם. הורים חיים והבנים לא. זה בלתי נכון ובלתי טבעי. רק השלום יכול להציל פה את הקטסטרופה". לא קיבלנו מספיק תמיכה בישוב שלנו בועז ודניאלה כיתאין, חברי נווה שלום, הם מפעילי הפורום. תום כיתאין נהרג באסון המסוקים. הוא נולד בקיבוץ שובל וגדל בנווה שלום. כשהתגייס לצה"ל ביקש שלא ישלחו אותו ליחידה קרבית שמקיימת חיכוך גדול עם האוכלוסייה הערבית, הצבא לא הקשיב לבקשתו זו והוא התגייס לנח"ל. תום עשה מסלול פיקוד אבל כששלחו אותו לקורס קצינים, לא הסכים לחתום. כך הוא הגיע למלא שורות במוצב "דלעת" בלבנון. כמה ימים קודם לאסון המסוקים, נהרג חבר ילדות של תום, יונתן צירקל משובל. "ואנחנו, באמונה תפלה, חשבנו שאם כבר קרה אסון כזה כל-כך קרוב אלינו ודאי לא יקרה עוד אחד", מספר בועז. "בערב שמענו במבזק החדשות על האסון ובבוקר הודיעו לנו שתום היה ברשימה. בלוויה של תום, אמר מורה ערבי של תום שמעולם לא הלכו כל-כך הרבה פלשתינאים אחרי ארונו של חייל יהודי. אח"כ התחילו בעיות. לא כולם בנווה שלום הסכימו לבנות אנדרטה לזכרו של חייל יהודי. בסוף הוחלט להציב שלט. זו הנצחה קרה, מרוחקת. היה לנו קשה לקבל שברגעים קשים כאלה לא קיבלנו תמיכה מכל היישוב. הייתי מנהל בית הספר והנושא היה טעון ורגיש". בועז אחראי מטעם הפורום על פעילויות בבתי ספר תיכוניים. הוא עובר ומרצה פעמיים ביום ומעביר את המסר שאם מי שאיבד את היקר לו מכל הצליח להתפייס, כל אחד יכול. לפעמים שומעים ההורים השכולים תגובות מזעזעות של בני הנוער על הדרכים שלהם לפתרון הבעיות. "צריך לרסס אותם", זו למשל אמירה שאפשר לשמוע בכל כיתה שניה או שלישית ואף אחד לא קם למחות. "הכנס הפעם היה פנימי. הגיעו אליו 70 פעילים משפחות ישראליות בלבד", מסביר בועז. "ניסינו לבדוק מה ואיך יכול כל אחד מהפעילים לתרום לפורום ואיך אנחנו כאירגון יכולים להשפיע על החברה הישראלית. אני מאמין שלאירגון יש פוטנציאל". אחד הפלשתינאים התומך בפעילות של הפורום הוא אח שכול, מוחמד כבהא, שאחיו היה המפקד בקרב על ג'נין במבצע חומת מגן. הוא, כמו כל שאר בני המשפחות בפורום, אומר שככה אין תקווה ושהמצב הקיים רק מביא עוד שכול. הוא היה בא מהשטחים לדבר עם ערבים ישראלים ועם משפחות יהודיות, שלטונות הצבא לא נותנים לו יותר להגיע, למרות שכל פעילותו היא למען השלום. בועז ודניאלה נוסעים לכבוד עיד אל פיטר למחסום "שקד" בואדי ערה, להיפגש עם מוחמד כבהא. "המצוקה הכלכלית שלהם היא קשה ביותר. הקשיים שמערימים שלטונות הצבא גדולים מאוד, לא רק על הפלשתינאים שרוצים להגיע לישראל אלא גם עלינו, המשפחות היהודיות שרוצות להיכנס לשטחים". "המסר שלנו, שעליו אנחנו נאבקים ככל יכולתנו, הוא שמה שקרה לנו לא יקרה לאחרים, והדרך לדעתנו היא בדיבור ובפיוס. כדי להגיע לשלום צריך להיות נחוש בדיוק כמו לצאת ולנצח במלחמה. אני משוכנע שאם היו לשני הצדדים מנהיגים שהיו נחושים לעשות שלום, הוא כבר היה פה". אם תחייגו *6364 תגיעו ל"הלו שלום" - מרכז התקשורת לשיחות ישירות בין ישראלים לפלשתינאים. מרכזיה תנתב אתכם לאפשרויות שונות ולפי בחירתכם תגיעו לשוחח באופן אישי וישיר עם פלשתינאים המתקשרים אף הם למרכז תקשורת זה. סה"כ הועברו כרבע מיליון שיחות מאז התחיל המרכז לעבוד. כיום יש כ-2,000 שיחות כל יום. קשר אישי יוצר דיבור ופיוס ואח"כ אולי הדרך לשלום תהיה קצרה יותר. לו ידענו להרים עוד צעיף אחד אפשר היינו מגלים את פני הקרובים לנו יותר מהדברים שלמענם יצאנו למלחמות אבא קובנר
ארכיון אם אנחנו הצלחנו להתפייס - כל אחד יכול שכול זה הדבר הנורא ביותר שקורה לאדם. הורים חיים והבנים לא. זה בלתי נכון ובלתי טבעי. ההתמודדות היא בדיבור ובפיוס. כדי להגיע לשלום צריך להיות נחוש בדיוק כמו לצאת ולנצח במלחמה טלי גורן-ספיר "אנחנו רוצים ללמוד איך לעשות שלום", אומרת נורי, שהיא ובעלה חנן בן יהודה מעין שמר, חברים ב "פורום המשפחות השכולות יהודיות ופלשתינאיות". "אנחנו רוצים שלום כי כבר נהרגו מספיק בנים ובנות. לעזה נסענו כבר שלוש פעמים כי חשבנו שלא יכול להיות שהם יגיעו אלינו ואנחנו לא ניסע אליהם. באחת הפעמים דיברתי בתור אם שכולה. בקהל ישב הרמטכ"ל הפלשתיני ועוד בכירים מאש"ף. יצאתי מהדיון מאוד נרגשת ואחד הבכירים רץ אחרי, חיבק ונישק אותי ואמר לי: 'דיברת ופנית אלינו, לשני הצדדים. בדיוק ככה גם אני חושב. "כשפנו אלינו להצטרף לפורום לא הייתי בטוחה שאני רוצה. פעם הוזמנתי לפורום לא רשמי של הורים שכולים ויצאתי משם ממש מזועזעת. כשאני מדברת על הבן שלי אני גאה, לא בוכה. לא אוהבת את הדרמות. בוכים בבית. בסוף הבנתי שזה הכרחי". אבשלום בן יהודה ז"ל, בנם של נורי וחנן, נהרג בפעולת תגמול במרץ 1978 לאחר הפיגוע באוטובוס בכביש החוף. הוא היה קצין בצנחנים. נורי אישה רבת פעלים. גם לפני נפילתו של אבשי הייתה פעילה בקיבוץ הארצי ובתרבות בקיבוצה. "כל הפעילות שאני עושה היא למען הבן שלי, ככה אני מנציחה אותו. הפירות מכל ה פעילויות הם נהדרים". למנוע שכול נוסף "לאחרונה ניתן לשמוע ברדיו פירסום הקורא לאנשים להתקשר *6364 וליצור קשר עם פלשתינאים בצד השני. בעקבות קרן האור הזו הגעתי אל העומדים מאחורי היוזמה - פורום משפחות שכולות ישראליות -פלשתינאיות". בסוף השבוע שעבר נפגש הפורום בנווה שלום, יישוב מעורב של ערבים ויהודים. קשה למצוא מקום מתאים יותר לכינוס של פורום מיוחד שכזה. פעם פעמיים בשנה נפגש הפורום ליומיים אינטנסיביים של הרצאות ודיונים, וגם לעזה הם הגיעו. פעם הקודמת נפגש הפורום בשייח' ג'ארח, התארח שם אחד מעושי השלום בין הלבנים לשחורים בדרום אפריקה. את הפורום ייסד יצחק פרנקנטל, אדם דתי שבנו אריק נרצח בטרמפ. יצחק, כמו רוב משתתפי הפורום, אדם בעל דעות פוליטיות מתונות שעבר תהליך בו הכעס והרצון לנקם התגבשו להחלטה לעשות כל מאמץ שמה שקרה לו, לא יקרה לאחרים. הפורום הוקם על הבסיס של הניסיון למנוע שכול נוסף. ביקשתי לדעת אם יש למשפחת בן יהודה קשר אישי קרוב למשפחה שכולה פלשתינאית. נורי: "באחד הכנסים דיבר פלשתינאי אחד על מצבם. ניגשתי אליו ואמרתי לו שדבריו נגעו לליבי. הוא גר בואדי ערה והזמנתי אותו להיכנס אלינו כשהוא עובר. הוא אמר לי "א ני לא יכול, מיד יחשבו שאני מחבל". זה גמר לי לא רק את הנשימה, גם את הנשמה. והוא צודק, מי ייתן לו להיכנס לכאן". ובכל זאת, אתם מדברים על ההורים שבניהם מתאבדים, למשל? "בפורום הקודם היה דיון כזה ושאלנו איך זה יכול להיות שהורים מסכימים שהילד שלהם ילך להתפוצץ. אנחנו כאן בפורום כי הילדים שלנו לא חזרו. אני מבינה שהמצוקה שלהם כל-כך גדולה אבל לא יכולה לקבל את זה. שכול זה הדבר הנורא ביותר שקורה לאדם. הורים חיים והבנים לא. זה בלתי נכון ובלתי טבעי. רק השלום יכול להציל פה את הקטסטרופה". לא קיבלנו מספיק תמיכה בישוב שלנו בועז ודניאלה כיתאין, חברי נווה שלום, הם מפעילי הפורום. תום כיתאין נהרג באסון המסוקים. הוא נולד בקיבוץ שובל וגדל בנווה שלום. כשהתגייס לצה"ל ביקש שלא ישלחו אותו ליחידה קרבית שמקיימת חיכוך גדול עם האוכלוסייה הערבית, הצבא לא הקשיב לבקשתו זו והוא התגייס לנח"ל. תום עשה מסלול פיקוד אבל כששלחו אותו לקורס קצינים, לא הסכים לחתום. כך הוא הגיע למלא שורות במוצב "דלעת" בלבנון. כמה ימים קודם לאסון המסוקים, נהרג חבר ילדות של תום, יונתן צירקל משובל. "ואנחנו, באמונה תפלה, חשבנו שאם כבר קרה אסון כזה כל-כך קרוב אלינו ודאי לא יקרה עוד אחד", מספר בועז. "בערב שמענו במבזק החדשות על האסון ובבוקר הודיעו לנו שתום היה ברשימה. בלוויה של תום, אמר מורה ערבי של תום שמעולם לא הלכו כל-כך הרבה פלשתינאים אחרי ארונו של חייל יהודי. אח"כ התחילו בעיות. לא כולם בנווה שלום הסכימו לבנות אנדרטה לזכרו של חייל יהודי. בסוף הוחלט להציב שלט. זו הנצחה קרה, מרוחקת. היה לנו קשה לקבל שברגעים קשים כאלה לא קיבלנו תמיכה מכל היישוב. הייתי מנהל בית הספר והנושא היה טעון ורגיש". בועז אחראי מטעם הפורום על פעילויות בבתי ספר תיכוניים. הוא עובר ומרצה פעמיים ביום ומעביר את המסר שאם מי שאיבד את היקר לו מכל הצליח להתפייס, כל אחד יכול. לפעמים שומעים ההורים השכולים תגובות מזעזעות של בני הנוער על הדרכים שלהם לפתרון הבעיות. "צריך לרסס אותם", זו למשל אמירה שאפשר לשמוע בכל כיתה שניה או שלישית ואף אחד לא קם למחות. "הכנס הפעם היה פנימי. הגיעו אליו 70 פעילים משפחות ישראליות בלבד", מסביר בועז. "ניסינו לבדוק מה ואיך יכול כל אחד מהפעילים לתרום לפורום ואיך אנחנו כאירגון יכולים להשפיע על החברה הישראלית. אני מאמין שלאירגון יש פוטנציאל". אחד הפלשתינאים התומך בפעילות של הפורום הוא אח שכול, מוחמד כבהא, שאחיו היה המפקד בקרב על ג'נין במבצע חומת מגן. הוא, כמו כל שאר בני המשפחות בפורום, אומר שככה אין תקווה ושהמצב הקיים רק מביא עוד שכול. הוא היה בא מהשטחים לדבר עם ערבים ישראלים ועם משפחות יהודיות, שלטונות הצבא לא נותנים לו יותר להגיע, למרות שכל פעילותו היא למען השלום. בועז ודניאלה נוסעים לכבוד עיד אל פיטר למחסום "שקד" בואדי ערה, להיפגש עם מוחמד כבהא. "המצוקה הכלכלית שלהם היא קשה ביותר. הקשיים שמערימים שלטונות הצבא גדולים מאוד, לא רק על הפלשתינאים שרוצים להגיע לישראל אלא גם עלינו, המשפחות היהודיות שרוצות להיכנס לשטחים". "המסר שלנו, שעליו אנחנו נאבקים ככל יכולתנו, הוא שמה שקרה לנו לא יקרה לאחרים, והדרך לדעתנו היא בדיבור ובפיוס. כדי להגיע לשלום צריך להיות נחוש בדיוק כמו לצאת ולנצח במלחמה. אני משוכנע שאם היו לשני הצדדים מנהיגים שהיו נחושים לעשות שלום, הוא כבר היה פה". אם תחייגו *6364 תגיעו ל"הלו שלום" - מרכז התקשורת לשיחות ישירות בין ישראלים לפלשתינאים. מרכזיה תנתב אתכם לאפשרויות שונות ולפי בחירתכם תגיעו לשוחח באופן אישי וישיר עם פלשתינאים המתקשרים אף הם למרכז תקשורת זה. סה"כ הועברו כרבע מיליון שיחות מאז התחיל המרכז לעבוד. כיום יש כ-2,000 שיחות כל יום. קשר אישי יוצר דיבור ופיוס ואח"כ אולי הדרך לשלום תהיה קצרה יותר. לו ידענו להרים עוד צעיף אחד אפשר היינו מגלים את פני הקרובים לנו יותר מהדברים שלמענם יצאנו למלחמות אבא קובנר