מוכר מאוד
היי רויטל, אימא שלי נפטרה לפני 4 שנים (ביום שישי הקרוב), גם היא מדום לב. אני מאוד מכירה את מה שאת מספרת לנו, כי גם אני עברתי את זה. כפי שכבר כתבו לך, נקיפות המצפון ותחושות האשם הם חלק מאוד טבעי מכל התהליך. אני לא יודעת עד כמה זה עוזר לך, אבל אולי יעזור לך אם אספר לך, שגם אני הרגשתי שלא עשיתי מספיק כדי לעזור לה. אני הרגשתי כל כך הרבה אשמה שלא זיהיתי ולא ידעתי ולא ראיתי סימנים מקדימים (אם בכלל היו), שהייתי צריכה לשבת עם עט ונייר ולכתוב שורה אחרי שורה "זו לא אשמתי שאימא שלי מתה". וזה נכון. הקשר שלנו עם אימא הוא קשר חזק ולא תמיד אפשר לבטא את החוזק והייחוד שלו במילים. גם על אלוהים או כל כוח עליון אחר (איך שלא נקרא לו) אי אפשר תמיד לדבר ולבטא במילים. אבל שם נגמר הדימיון (אם הוא בכלל מתחיל). אנחנו לא אלוהים. אין לנו שליטה על חיים ומוות. ואלו שני משפטים שחשוב *מאוד* להפנים, אפילו תגידי אותם לעצמך כל יום, כשאת מרגישה יותר רגישה, יותר חולשה. אני אמרתי אותם לעצמי עד שהם פשוט התיישבו בתוכי, ואפילו לא הרגשתי מתי זה קרה, זה פשוט קרה. הבכי הוא חשוב, וחשוב לתת לו מקום, בעיקר בשלב כל כך מוקדם בהתמודדות. אני יודעת שכל יום מרגיש כמו שנה בלי אימא. אז אל תהיי מודאגת מזה שאת בוכה, הבכי מוציא דברים שאין מילים שיכולות לתאר את זה, ויום אחד בלי אימא זה בהחלט דבר שלא תמיד אפשר לבטא במילים. לגבי השינה- אני השתמשתי בכמה דברים. בחודש וחצי הראשון הסמוך למותה, השתמשתי בכדורי שינה והרגעה שניתנו לי ע"י פסיכיאטר מוסמך. כשירדתי מהם (וזה שימח אותי מאוד כי אומנם ישנתי, אבל השינה לא הייתה טובה, לא רציפה, הרגשתי שזה לא טבעי מה שקורה לי), התחלתי לשתות תה קמומיל במהלך אחר הצהריים והערב- קמומיל הוא בעל תכונות מרגיעות. לקחתי גם רסקיו- עדיין מדי פעם- וזה ככה מיישב משהו מבפנים ויכול לעזור לנשום נשימות עמוקות. השתדלתי לאכול דברים שאני אוהבת- עד כמה שניתן כמובן, כי התיאבון שלי לא היה מדהים. וקראתי ספרים שאיפשרו לי לשקוע בהם- כמו הארי פוטר למשל. אולי אלו דברים שיכולים לעזור גם לך? על מנת להתמודד עם הכאב הזה, אני הייתי בטיפול פסיכולוגי. אומנם התחלתי את הטיפול 10 חודשים לפני מותה של אימא, אבל הטיפול עזר לי לעבד כל שלב ושלב באבל, ועוד היום, אני מגיעה לתובנות ומבינה דברים אחרת. אני מאחלת לך הרבה כוח, יעל