לי יש שאלה...
- פותח הנושא רויטל ג
- פורסם בתאריך
לי יש שאלה...
אמי נפטרה לפני חודש וחצי מדום לב.. ובשבועיים האחרונים אני סובלת מסיוטים ולא נרדמת.. אני כל הזמן חושבת לעצמי איך יכולתי להציל אותה.. מה לא עשינו כמשפ'.. יש לציין שאמא היתה אישה בריאה ולא היו לה בעיות לב קודם לכן... אני יודעת שזו מחשבה לא טובה אבל היא עוברת ומטרידה ואני בוכה כל הזמן.. ובכלל.. מה עושים על מנת להתמודד עם הכאב הזה... מה ?
אמי נפטרה לפני חודש וחצי מדום לב.. ובשבועיים האחרונים אני סובלת מסיוטים ולא נרדמת.. אני כל הזמן חושבת לעצמי איך יכולתי להציל אותה.. מה לא עשינו כמשפ'.. יש לציין שאמא היתה אישה בריאה ולא היו לה בעיות לב קודם לכן... אני יודעת שזו מחשבה לא טובה אבל היא עוברת ומטרידה ואני בוכה כל הזמן.. ובכלל.. מה עושים על מנת להתמודד עם הכאב הזה... מה ?
רויטל יקרה ....
קודם כל, אני משתתפת בצערך. אני רוצה לחלוק איתך תובנה, שלי סייעה בזמנו: נקיפות המצפון שלך מאוד מובנות. כמעט תמיד, נשארים עם נקיפות מצפון כלשהן כלפי המת. גם אם עשית מעל ומעבר, תמיד יישאר עוד דבר אחד קטן אחרון שיכולת לעשות. חשוב להבין את זה. באשר להתמודדות עם הכאב ומה עושים. ראי - עכשיו הזמן הוא להתאבל. לבכות, לכאוב. לא במקרה הדת היהודית הגדירה מועדים של שבעה, חודש, שנה. את עדיין כ"כ קרובה לאובדן. השנה הראשונה היא שנת אבל, ואת עדיין בשלב הראשון של האבל כנראה, שמכונה "שלב ההלם". לכן מן הסתם גם הסיוטים ונדודי השנה. אני מצרפת לך קישור למאמר על השלב הזה. בהמשך, תוכלי לקרוא עוד על תהליך האבל בספר אבדן של תמר גרנות. יש עוד שאלה שלא שאלת במפורש, אבל היא קצת מציצה בין השורות, ואולי לא, אבל בנות רבות שואלות אותה - האם הכאב יעבור אי פעם? או שזה ימשיך כך כל הזמן? ובכן, הכאב תמיד יישאר, אבל לא בעוצמות כאלה. הוא יתמתן וישנה צורה. ואני מקווה בשבילך שתוכלי למצוא דרך בעלת משמעות לשלב את אימא בחייך, הגם שפיזית איננה נמצאת כאן. לסיום, רויטל. אל תייסרי את עצמך או תדאיגי את עצמך על כך שאת עוברת וחווה דברים שהם טבעיים ומובנים לגמרי. תני לעצמך לכאוב, ודעי שעם הזמן זה יתמתן. ותמיד כשקשה, וגם כשלא, את מוזמנת להיכנס לכאן ...
קודם כל, אני משתתפת בצערך. אני רוצה לחלוק איתך תובנה, שלי סייעה בזמנו: נקיפות המצפון שלך מאוד מובנות. כמעט תמיד, נשארים עם נקיפות מצפון כלשהן כלפי המת. גם אם עשית מעל ומעבר, תמיד יישאר עוד דבר אחד קטן אחרון שיכולת לעשות. חשוב להבין את זה. באשר להתמודדות עם הכאב ומה עושים. ראי - עכשיו הזמן הוא להתאבל. לבכות, לכאוב. לא במקרה הדת היהודית הגדירה מועדים של שבעה, חודש, שנה. את עדיין כ"כ קרובה לאובדן. השנה הראשונה היא שנת אבל, ואת עדיין בשלב הראשון של האבל כנראה, שמכונה "שלב ההלם". לכן מן הסתם גם הסיוטים ונדודי השנה. אני מצרפת לך קישור למאמר על השלב הזה. בהמשך, תוכלי לקרוא עוד על תהליך האבל בספר אבדן של תמר גרנות. יש עוד שאלה שלא שאלת במפורש, אבל היא קצת מציצה בין השורות, ואולי לא, אבל בנות רבות שואלות אותה - האם הכאב יעבור אי פעם? או שזה ימשיך כך כל הזמן? ובכן, הכאב תמיד יישאר, אבל לא בעוצמות כאלה. הוא יתמתן וישנה צורה. ואני מקווה בשבילך שתוכלי למצוא דרך בעלת משמעות לשלב את אימא בחייך, הגם שפיזית איננה נמצאת כאן. לסיום, רויטל. אל תייסרי את עצמך או תדאיגי את עצמך על כך שאת עוברת וחווה דברים שהם טבעיים ומובנים לגמרי. תני לעצמך לכאוב, ודעי שעם הזמן זה יתמתן. ותמיד כשקשה, וגם כשלא, את מוזמנת להיכנס לכאן ...
מזדהה
רויטל שלום,ראשית משתתפת בצערך הטרי... שנית, אני יכולה להזדהות עם תחושת האשם המלווה אותך, שיכלת לעשות משהו בכדי להציל את אימך..לדעתי זו מחשבה שמנסה לעזור לנו להתמודד עם חוסר תחושת השליטה בעולם, לחשוב שבאופן מאגי יש משהו שביכלותינו לעשות כדי להציל את אהובינו.. אימי נפטרה שהייתי בת 8, אבי מאחר שידע כי הסוף קרב החליט ערב לפני שלא אשן בבית. למחרת בבוקר, היא נפטרה. תחושת אשם חזקה ליוותה אותי אח"כ, תחושה שאם הייתי באותו ערב בבית האסון הנורא הזה לא היה קורה..למחשבה זו היו השלכות לחיי האישיים, שכן אני לא ישנה מחוץ לבית מתוך מחשבה מאגית שההשארות שלי בבית הכרחית להשאיר את הסובבים אותי בחיים וכאשר הייתי מחוץ לביתי בלית ברירה, הייתי מתמלאת עצבים וחרדות. מוות פתאומי של אדם יקר קשה לתפיסה ולעיכול, הגיוני כי נרצה לחשוב שיש משהו שיכלנו לעשות כדי שיחזור להיות איתנו, שיש לנו אישזהו כוח...זהו שלב ראשון בהתמודדות עם האובדן הכבד.. מה שלי סייע, אם כי עדיין לעיתים יש לי מחשבות כאלה, הוא שבמרוצת השנים גיליתי כי לשתף אנשים במחשבותיי הכמוסים ו"המוזרים" מסייע בהשככת החרדה...מקווה שזה יעזור גם לך..
רויטל שלום,ראשית משתתפת בצערך הטרי... שנית, אני יכולה להזדהות עם תחושת האשם המלווה אותך, שיכלת לעשות משהו בכדי להציל את אימך..לדעתי זו מחשבה שמנסה לעזור לנו להתמודד עם חוסר תחושת השליטה בעולם, לחשוב שבאופן מאגי יש משהו שביכלותינו לעשות כדי להציל את אהובינו.. אימי נפטרה שהייתי בת 8, אבי מאחר שידע כי הסוף קרב החליט ערב לפני שלא אשן בבית. למחרת בבוקר, היא נפטרה. תחושת אשם חזקה ליוותה אותי אח"כ, תחושה שאם הייתי באותו ערב בבית האסון הנורא הזה לא היה קורה..למחשבה זו היו השלכות לחיי האישיים, שכן אני לא ישנה מחוץ לבית מתוך מחשבה מאגית שההשארות שלי בבית הכרחית להשאיר את הסובבים אותי בחיים וכאשר הייתי מחוץ לביתי בלית ברירה, הייתי מתמלאת עצבים וחרדות. מוות פתאומי של אדם יקר קשה לתפיסה ולעיכול, הגיוני כי נרצה לחשוב שיש משהו שיכלנו לעשות כדי שיחזור להיות איתנו, שיש לנו אישזהו כוח...זהו שלב ראשון בהתמודדות עם האובדן הכבד.. מה שלי סייע, אם כי עדיין לעיתים יש לי מחשבות כאלה, הוא שבמרוצת השנים גיליתי כי לשתף אנשים במחשבותיי הכמוסים ו"המוזרים" מסייע בהשככת החרדה...מקווה שזה יעזור גם לך..
אני איתך.
גם לי היום לאחר שנתיים יש נקיפות מצפון, מעטות כי אני יודעת בליבי שהיא היתה צריכה למות וזה לא בגללי, אלא בגלל שה' פשוט רצהנ אותה למעלה. והיא סבלה מספיק כל שנות חייה האחרונות. לכן אל תיסרי את עצמך את לא אשמה אלא זהנ שהחליט שהיא צריכה לעבור לעולם אחר,אולי טוב יותר אני משתתפת בצערך
אמא של אלעד ודניאל
New member
איתך...../images/Emo23.gif
קודם כל מתשתתפת בצערך,שולחת לך חיבוק ומבינה אותך ו"כל הכאב הזה" כמו שאת קוראת לו יהפוך לחלק ממך במשך הזמן כלומר כאשר תשלימי עם מה שקרה ותעבדי ותביני הכל זה מעט יקל עלייך.אימי נפטרה גם בחטף מסרטן בתוך 5 שבועות וגם לי היו המחשבות של אם ואם... וכמו שאני אומרת אף אחד לא מכין אותנו שאמא לא תהיה אנחנו רגילות שהיא שם תמיד. תלמדי שיום שעובר לא חוזר קחי את החיים בפרופורציות אחרות ותלמדי להנות מכל דבר אפילו מטיפות של גשם על החלון,כי את החסר הזה אף אחד לא ימלא לצערי תמלאי את עצמך בזיכרונות טובים ממנה תזכרי חיוכים שלה והיא תמיד תחיה בתוכך. יום טוב מלא באור
קודם כל מתשתתפת בצערך,שולחת לך חיבוק ומבינה אותך ו"כל הכאב הזה" כמו שאת קוראת לו יהפוך לחלק ממך במשך הזמן כלומר כאשר תשלימי עם מה שקרה ותעבדי ותביני הכל זה מעט יקל עלייך.אימי נפטרה גם בחטף מסרטן בתוך 5 שבועות וגם לי היו המחשבות של אם ואם... וכמו שאני אומרת אף אחד לא מכין אותנו שאמא לא תהיה אנחנו רגילות שהיא שם תמיד. תלמדי שיום שעובר לא חוזר קחי את החיים בפרופורציות אחרות ותלמדי להנות מכל דבר אפילו מטיפות של גשם על החלון,כי את החסר הזה אף אחד לא ימלא לצערי תמלאי את עצמך בזיכרונות טובים ממנה תזכרי חיוכים שלה והיא תמיד תחיה בתוכך. יום טוב מלא באור
מוכר מאוד
היי רויטל, אימא שלי נפטרה לפני 4 שנים (ביום שישי הקרוב), גם היא מדום לב. אני מאוד מכירה את מה שאת מספרת לנו, כי גם אני עברתי את זה. כפי שכבר כתבו לך, נקיפות המצפון ותחושות האשם הם חלק מאוד טבעי מכל התהליך. אני לא יודעת עד כמה זה עוזר לך, אבל אולי יעזור לך אם אספר לך, שגם אני הרגשתי שלא עשיתי מספיק כדי לעזור לה. אני הרגשתי כל כך הרבה אשמה שלא זיהיתי ולא ידעתי ולא ראיתי סימנים מקדימים (אם בכלל היו), שהייתי צריכה לשבת עם עט ונייר ולכתוב שורה אחרי שורה "זו לא אשמתי שאימא שלי מתה". וזה נכון. הקשר שלנו עם אימא הוא קשר חזק ולא תמיד אפשר לבטא את החוזק והייחוד שלו במילים. גם על אלוהים או כל כוח עליון אחר (איך שלא נקרא לו) אי אפשר תמיד לדבר ולבטא במילים. אבל שם נגמר הדימיון (אם הוא בכלל מתחיל). אנחנו לא אלוהים. אין לנו שליטה על חיים ומוות. ואלו שני משפטים שחשוב *מאוד* להפנים, אפילו תגידי אותם לעצמך כל יום, כשאת מרגישה יותר רגישה, יותר חולשה. אני אמרתי אותם לעצמי עד שהם פשוט התיישבו בתוכי, ואפילו לא הרגשתי מתי זה קרה, זה פשוט קרה. הבכי הוא חשוב, וחשוב לתת לו מקום, בעיקר בשלב כל כך מוקדם בהתמודדות. אני יודעת שכל יום מרגיש כמו שנה בלי אימא. אז אל תהיי מודאגת מזה שאת בוכה, הבכי מוציא דברים שאין מילים שיכולות לתאר את זה, ויום אחד בלי אימא זה בהחלט דבר שלא תמיד אפשר לבטא במילים. לגבי השינה- אני השתמשתי בכמה דברים. בחודש וחצי הראשון הסמוך למותה, השתמשתי בכדורי שינה והרגעה שניתנו לי ע"י פסיכיאטר מוסמך. כשירדתי מהם (וזה שימח אותי מאוד כי אומנם ישנתי, אבל השינה לא הייתה טובה, לא רציפה, הרגשתי שזה לא טבעי מה שקורה לי), התחלתי לשתות תה קמומיל במהלך אחר הצהריים והערב- קמומיל הוא בעל תכונות מרגיעות. לקחתי גם רסקיו- עדיין מדי פעם- וזה ככה מיישב משהו מבפנים ויכול לעזור לנשום נשימות עמוקות. השתדלתי לאכול דברים שאני אוהבת- עד כמה שניתן כמובן, כי התיאבון שלי לא היה מדהים. וקראתי ספרים שאיפשרו לי לשקוע בהם- כמו הארי פוטר למשל. אולי אלו דברים שיכולים לעזור גם לך? על מנת להתמודד עם הכאב הזה, אני הייתי בטיפול פסיכולוגי. אומנם התחלתי את הטיפול 10 חודשים לפני מותה של אימא, אבל הטיפול עזר לי לעבד כל שלב ושלב באבל, ועוד היום, אני מגיעה לתובנות ומבינה דברים אחרת. אני מאחלת לך הרבה כוח, יעל
היי רויטל, אימא שלי נפטרה לפני 4 שנים (ביום שישי הקרוב), גם היא מדום לב. אני מאוד מכירה את מה שאת מספרת לנו, כי גם אני עברתי את זה. כפי שכבר כתבו לך, נקיפות המצפון ותחושות האשם הם חלק מאוד טבעי מכל התהליך. אני לא יודעת עד כמה זה עוזר לך, אבל אולי יעזור לך אם אספר לך, שגם אני הרגשתי שלא עשיתי מספיק כדי לעזור לה. אני הרגשתי כל כך הרבה אשמה שלא זיהיתי ולא ידעתי ולא ראיתי סימנים מקדימים (אם בכלל היו), שהייתי צריכה לשבת עם עט ונייר ולכתוב שורה אחרי שורה "זו לא אשמתי שאימא שלי מתה". וזה נכון. הקשר שלנו עם אימא הוא קשר חזק ולא תמיד אפשר לבטא את החוזק והייחוד שלו במילים. גם על אלוהים או כל כוח עליון אחר (איך שלא נקרא לו) אי אפשר תמיד לדבר ולבטא במילים. אבל שם נגמר הדימיון (אם הוא בכלל מתחיל). אנחנו לא אלוהים. אין לנו שליטה על חיים ומוות. ואלו שני משפטים שחשוב *מאוד* להפנים, אפילו תגידי אותם לעצמך כל יום, כשאת מרגישה יותר רגישה, יותר חולשה. אני אמרתי אותם לעצמי עד שהם פשוט התיישבו בתוכי, ואפילו לא הרגשתי מתי זה קרה, זה פשוט קרה. הבכי הוא חשוב, וחשוב לתת לו מקום, בעיקר בשלב כל כך מוקדם בהתמודדות. אני יודעת שכל יום מרגיש כמו שנה בלי אימא. אז אל תהיי מודאגת מזה שאת בוכה, הבכי מוציא דברים שאין מילים שיכולות לתאר את זה, ויום אחד בלי אימא זה בהחלט דבר שלא תמיד אפשר לבטא במילים. לגבי השינה- אני השתמשתי בכמה דברים. בחודש וחצי הראשון הסמוך למותה, השתמשתי בכדורי שינה והרגעה שניתנו לי ע"י פסיכיאטר מוסמך. כשירדתי מהם (וזה שימח אותי מאוד כי אומנם ישנתי, אבל השינה לא הייתה טובה, לא רציפה, הרגשתי שזה לא טבעי מה שקורה לי), התחלתי לשתות תה קמומיל במהלך אחר הצהריים והערב- קמומיל הוא בעל תכונות מרגיעות. לקחתי גם רסקיו- עדיין מדי פעם- וזה ככה מיישב משהו מבפנים ויכול לעזור לנשום נשימות עמוקות. השתדלתי לאכול דברים שאני אוהבת- עד כמה שניתן כמובן, כי התיאבון שלי לא היה מדהים. וקראתי ספרים שאיפשרו לי לשקוע בהם- כמו הארי פוטר למשל. אולי אלו דברים שיכולים לעזור גם לך? על מנת להתמודד עם הכאב הזה, אני הייתי בטיפול פסיכולוגי. אומנם התחלתי את הטיפול 10 חודשים לפני מותה של אימא, אבל הטיפול עזר לי לעבד כל שלב ושלב באבל, ועוד היום, אני מגיעה לתובנות ומבינה דברים אחרת. אני מאחלת לך הרבה כוח, יעל
אמא של שחף
New member
קבלי חיבוק חזק ואוהב
שקראתי את הודעתך חשבתי שאני קוראת את הודעתי שנכנסתי לפה מה אומר לך שאמי נפטרה גם מדום לב אני עוד מעט 6 שנים אחרי ועדיין מאמינה שהיא חיה אבל תמיד אני אומרת שהיא הייתה אדם טוב אם היא נפטרה ללא כאבים. אז תהיי חזקה אם תרצי כתף ויד מחבקת אני פה בכיף.
שקראתי את הודעתך חשבתי שאני קוראת את הודעתי שנכנסתי לפה מה אומר לך שאמי נפטרה גם מדום לב אני עוד מעט 6 שנים אחרי ועדיין מאמינה שהיא חיה אבל תמיד אני אומרת שהיא הייתה אדם טוב אם היא נפטרה ללא כאבים. אז תהיי חזקה אם תרצי כתף ויד מחבקת אני פה בכיף.
מוכר מאוד מספר 2
אני כל כך מבינה מה שאת אומרת לגבי העניין שזה היה יותר מדי מוקדם, ושהיא לא זכתה לראות אותך מתחתנת. אני התחתנתי ללא הוריי. אני לא אלאה אותך עכשיו בכל הפרטים ובכל המחשבות שלי, כי הן לא רלבנטיות למקום שבו את נמצאת עכשיו- לדעתי. הדבר היחידי שאני יכולה לומר לך שיהיה נכון לעשות עכשיו זה מה שאת עושה. לדבר פה, לכתוב, לבכות ולהמשיך לאהוב את אימא שלך.
אני כל כך מבינה מה שאת אומרת לגבי העניין שזה היה יותר מדי מוקדם, ושהיא לא זכתה לראות אותך מתחתנת. אני התחתנתי ללא הוריי. אני לא אלאה אותך עכשיו בכל הפרטים ובכל המחשבות שלי, כי הן לא רלבנטיות למקום שבו את נמצאת עכשיו- לדעתי. הדבר היחידי שאני יכולה לומר לך שיהיה נכון לעשות עכשיו זה מה שאת עושה. לדבר פה, לכתוב, לבכות ולהמשיך לאהוב את אימא שלך.
אמא של שחף
New member
את צודקת בשביל זה אנחנו פה בבית חם
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.