"לי זה לא יקרה"

The-Princess

New member
"לי זה לא יקרה"

לא כתבתי פה המון זמן. עבר עליי המון בשנה האחרונה או רק מהפעם האחרונה שכתבתי כאן. הייתה שנה ממש קשה בלימודים- הכי קשה. היא ניגמרה. עברתי. התחלתי לפני כחודשיים את כיתה ד. (שנה ד) בקיץ שהייתי פה פגשתי בחור מדהים- היינו יחד חודשיים חזרתי לעשות עוד מבחן באוגוסט ושוב חזרתי לארץ היינו יחד עוד שבועיים ואז נסעתי חזרה לתחילת שנת הלימודים. הוא ידע שאני לומדת בחול. הוא "גר" איתי כל עוד הייתי בארץ. הוא מקסים. (אנחנו כמובן עדיין יחד) הייתי בלימודים שבוע. ואז בערב יום כיפור- יום שישי, צהרים, היסתיימה ההרצאה התחלתי לרדת במדרגות ובמדרגה האחרונה היחלקתי, הפטלה שלי זזה לגמרי מהמקום, לא נשברה כמו שחשבו אלא ממש היתרסקה לחתיכות קטנות. הכניסו אותי מיד לניתוח- ואני שם לבד- עם חברות כמובן אבל בלי משפחה. אין איך להגיע כי יום כיפור. צאת יום כיפור אמא הגיעה. אחרי הניתוח אסור להזיז את הרגל. כשבוע מהניתוח הישתחררתי הביתה (אימא חזרה הביתה) ואני שם עדיין אסור לי לדרוך אבל מתעקשת לא לחזור לארץ כדי לא להפסיד לימודים. עברו שבועיים מהניתוח- חום. הפרשות. זיהום בצלקת (כ-10 ס"מ) אישפוז נוסף שם. אחרי כמעט יומיים הטסה רפואית לארץ ישר למיון --> אישפוז בארץ. שבועיים שוב בבית חולים על אנטיביוטיקה לא יכולה להזיז את הרגל. משכחי כאבים, אנטיביוטיקה לוריד, כולי מחוררת בידים, מסטולה מכדורים, ורק ישנה. והכל כי החלקתי מדרגה אחת!!! והכל כי צפיפות העצם שלי והעצמות שלי חלשות סידן- ברח... אוסטיאופרוזיס? מי לעזעזל נמחליק ממדרגה אחת אחרונה ונמוכה ומרסק את הברך ככה שהוא לא יכול ללכת עליה חודש! וכבר יש אטרופי (דילול?! atrophy) בשריר באותה רגל ויש פיזיוטרפיה. ועוד פחות מחודש עוד ניתוח כדי להוציא חלק מהברזלים שכרגע מונעים ממני תזוזה נורמלית ברגל. כמובן שחלק אחר נישאר. ואני כבר כל כך רחוק מההפרעה. כן- עדיין חייה אותה. במיוחד עכשיו שאחרי אישפוזים בבית חולים עם משכחי כאבים וכו- אני צריכה לאכול הרבה... אני לא מאמת יודעת למה אני כותבת פה פתאום, אולי כדי שבנות אחרות יקראו וזה יעשה להן משהו? אבל בעצם כולנו יודעות מה הסיכונים בהרעבה/הקאות וכו. וגם אני ידעתי ואמרתי "לי כלום לא יקרה" ובאמת עד היום לא קרה כלום... או שהחלטתי להתעלם מהכל... ועכשיו הכל בא בבום. אני במקום כרגע שאני רק יכולה להגיד שאני מקווה שהשנת לימודים הזאת לא "תלך" לי ואוכל לחזור ללימודים ולהשלים את מה שהפסדתי. שאוכל לחיות בשלום ושלווה עם הצלקת הענקקית שיש לי בבר, ובכלל עם הברך החדשה שבנו לי. שאוכל לחזור ולעשות הכל כמו כולם. אם בא לי לרוץ, ללכת מהר, לצאת לפאב או בר עם חברים, או בסופ"ש לרקוד עם הבנות, או לנסוע על אופניים ללימודים ולא לקחת מונית או אפילו ללכת ברגל את ה 5-10 דקות האלא. ומה כי אין לי עצמות חזקות? כי החלטתי שאני צריכה להקיא/להרעיב את עצמי כל כך הרבה שנים... שוב, אני לא 100%. אני לא חושבת שיש דבר כזה 100% בריא. אבל אני חושבת ויודעת ב 100% שיש כל כך הרבה דברים בחיים- דברים שכרגע שאני כן 99% בסדר (כי אין דבר כזה 100%) אני יכולה לאבד כי פעם הייתי 99% לא בסדר. יש חיים מעבר, והרבה. אם יש תשוקה למשהו, חלום לעשות משהו... תעשו... ואל תגידו לי זה לא יקרה. כנראה שמתי שהוא זה יקרה... ושלא נדבר כרגע על הפחד של - אם אני לא אוכל להיכנס להריון "נורמאלי"?!? כי דבר אחד כבר קרה ופתאום עולות מחשבות של פחד מעוד דברים שאולי פתאום יגיעו- אבל "לי זה לא יקרה"... שוב כמו תמיד- מבולגן מבולבל, מקווה שהבנתם... אני
 
למעלה