לי אין אומץ
לי אין אומץ
כמה זה טוב לא להרגיש וכמה זה טוב שלא יהייה אכפת. מאף אחד. לא מהחי לא מצומח ולא מהדומם, כאילו שום דבר לא קיים חוץ ממני. כן אני, רק אני מרכז העולם, כולם תלויים בי ולי לא אכפת מאף אחד. לא רואה ולא שומעת וגם לא מעניין אותי כמה צריכים, שיהייה המקרה הכי דחוף בעולם - לא מעניין אותי. פעם ראשונה שכמעט לא מעניין אותי מי מבקש את עזרתי, מי צריך אוזן קשבת, מי רוצה כתף תומכת, כ-מ-ע-ט כי עדיין לא הגעתי לשלב הסופי. עדיין לא הגעתי להתעלמות מוחלטת. אני עדיין כאן. מימיני ומשמאלי אנשים מאחוריי כולם ואני ממשיכה הלאה. לבד כי אף אחד לא רוצה לשמוע, לבד כי אף אחד לא רואה, לבד כי פעם שמעתי שיר שאומר שכולם אוהבים אותך כשאתה למטה ואף אחד לא אוהב אותך כשאתה נופל. אני ממשיכה ליפול והמסכות רצות להם אבל לא שלי של האנשים האחרים. צבועים כולם- חיוכים מרוטים של כוח, של ידע של כלום. כולם מפחדים ולאף אחד אין אומץ להודות - כולם ממש מפחדים אבל לא אומרים מעדיפים במקום להתלחש מאחורי הגב ולירות חצים ללב כי ככה יותר פוליטקלי קורקט מאשר להגיד את האמת. כי ככה לא צריכים להבין שפתאום אין כלום ופתאום הכל אבוד וכבר יותר מדיי מאוחר ואיך לא ראינו? ואיך לא ידענו ולא שמענו את הצעקות בלילה.... איך? כשאתם נופלים רק האמיתיים ישארו אתכם. כשאתם אמיתיים רק האמיתיים ישארו אתכם, תדעו שאם אין לכם אמיתיים אין למה לחיות. פשוט ככה, כי הכי קשה בעולם להמשיך לבד ולא כולם רוצים לעזור ולא כולם יכולים להמשיך גם אם הם מאוד רוצים אין ברירה הסוף קרב והם משאירים אותכם לבד כי האדם חי לבד ומת לבד. בסופו של דבר אין ברירה, או שיש אומץ או שאין. ו, אני בונה אותו לאט לאט אבל עדיין אין לי אותו במלואו. אז אני ממשיכה כשעכשיו הדרך חדשה ולא אכפת לי מאף אחד, אה נכון, כמעט מאף אחד, כמעט מכלום, מחי צומח ודומם. מרחיקה את כולם ומקרבת ארותם בחזרה, עושה שמיניות באוויר ולא מגיבה לכלום. כן ככה אני, נורא נורא ואיום, נורא וקשה אבל ככה אני. כשאתם אמיתיים רק האמיתיים ישארו אתכם ואני חושבת שמצאתי אמיתי אחד אני מקווה שלא מאוחר מדיי.
לי אין אומץ
כמה זה טוב לא להרגיש וכמה זה טוב שלא יהייה אכפת. מאף אחד. לא מהחי לא מצומח ולא מהדומם, כאילו שום דבר לא קיים חוץ ממני. כן אני, רק אני מרכז העולם, כולם תלויים בי ולי לא אכפת מאף אחד. לא רואה ולא שומעת וגם לא מעניין אותי כמה צריכים, שיהייה המקרה הכי דחוף בעולם - לא מעניין אותי. פעם ראשונה שכמעט לא מעניין אותי מי מבקש את עזרתי, מי צריך אוזן קשבת, מי רוצה כתף תומכת, כ-מ-ע-ט כי עדיין לא הגעתי לשלב הסופי. עדיין לא הגעתי להתעלמות מוחלטת. אני עדיין כאן. מימיני ומשמאלי אנשים מאחוריי כולם ואני ממשיכה הלאה. לבד כי אף אחד לא רוצה לשמוע, לבד כי אף אחד לא רואה, לבד כי פעם שמעתי שיר שאומר שכולם אוהבים אותך כשאתה למטה ואף אחד לא אוהב אותך כשאתה נופל. אני ממשיכה ליפול והמסכות רצות להם אבל לא שלי של האנשים האחרים. צבועים כולם- חיוכים מרוטים של כוח, של ידע של כלום. כולם מפחדים ולאף אחד אין אומץ להודות - כולם ממש מפחדים אבל לא אומרים מעדיפים במקום להתלחש מאחורי הגב ולירות חצים ללב כי ככה יותר פוליטקלי קורקט מאשר להגיד את האמת. כי ככה לא צריכים להבין שפתאום אין כלום ופתאום הכל אבוד וכבר יותר מדיי מאוחר ואיך לא ראינו? ואיך לא ידענו ולא שמענו את הצעקות בלילה.... איך? כשאתם נופלים רק האמיתיים ישארו אתכם. כשאתם אמיתיים רק האמיתיים ישארו אתכם, תדעו שאם אין לכם אמיתיים אין למה לחיות. פשוט ככה, כי הכי קשה בעולם להמשיך לבד ולא כולם רוצים לעזור ולא כולם יכולים להמשיך גם אם הם מאוד רוצים אין ברירה הסוף קרב והם משאירים אותכם לבד כי האדם חי לבד ומת לבד. בסופו של דבר אין ברירה, או שיש אומץ או שאין. ו, אני בונה אותו לאט לאט אבל עדיין אין לי אותו במלואו. אז אני ממשיכה כשעכשיו הדרך חדשה ולא אכפת לי מאף אחד, אה נכון, כמעט מאף אחד, כמעט מכלום, מחי צומח ודומם. מרחיקה את כולם ומקרבת ארותם בחזרה, עושה שמיניות באוויר ולא מגיבה לכלום. כן ככה אני, נורא נורא ואיום, נורא וקשה אבל ככה אני. כשאתם אמיתיים רק האמיתיים ישארו אתכם ואני חושבת שמצאתי אמיתי אחד אני מקווה שלא מאוחר מדיי.