לימודי תזונה..

[תמרה45]

לימודי תזונה..

כמישהי שעשתה כמה בחירות לימודיות בחיים שלה..
הייתי בלימודים של עבודה סוציאלית, ועזבתי, לא הייתי בשלה, הייתי מידי עמוק בתוך עצמי כדי להיות יכולה לצאת החוצה.
אח"כ בחרתי ללמוד תזונה, המשפחה שלי "אילצה" אותי לעשות זאת. הם ראו את ההתעסקות שלי באוכל כמשהו שאני אוהבת ולכן אני חייבת ללמוד אותו כדי ליהנות.. {חה}...
מפעם לפעם, שבוע לשבוע, אני יותר ויותר קורסת, אני מרגישה שהחיים שלי מתנהלים בתוך התבוססות. שאני בתוך הצרה עצמה.. הזעקה הכי גדולה מול חוסר אונים...
אני שבועיים כבר לא יכולתי לתפקד שם.. לא יכולתי לראות את האנשים וכו'. רק מלדבר על זה אני מרגישה נחנקת.
אני מנסה לתת למטפלת שלי להבין את התחושה הזאת. אני חושבת שהיא מתחילה להבין.. אולי כי סופסוף אני מתחילה להסביר באמת... אוחח, זה ממש נושא כואב בשבילי.
השאלה היא- מה דעתכן / דעתכם, למישהו שיש לו הפרעת אכילה ללמוד תזונה? האם אין בזה מן הטריגריות עבורו? מידי טריגריות? ... אשמח לשמוע אתכם / ן!

 

[jellybelly1]

את נשמעת סובלת

השאלה אם זה תמיד היה ככה? היו תקופות בלימודי תזונה שנהנית והרגשת שאת במקום הנכון? אולי זה סוג של דפוס אצלך שצריכה להילחם בו והפעם את צריכה להתאמץ לסיים את הלימודים? אולי לא... מלכתחילה את אומרת שאילצו אותך ללמוד את זה. זה אומר שלא ממש רצית או השתכנעת אבל בלי התלהבות?

אני יכולה לומר שאם זאת תחושה זמנית, ובולימיות ידועות באימפולסיביות שלהם אז כדאי לנסות להשתלט על התכונה הזאת, להיות סבלנית ולתת לתחושה לעבור.
אם זאת לא ואת מדווחת על כאלה סבל ומצוקה נפשיים... אז שום דבר לא שווה את זה.

בתור מטופלת הייתי נותנת אמון הרבה יותר במטפלת עם היסטוריה של הפרעת אכילה, הייתי בטוחה שהיא תבין יותר איפה אני נכשלת ולמה. תהיה אמפתית יותר ולא שיפוטית.

 

[חלומותשל אחרים]

מטפלת מקצועית

לעולם לא תגיד למטופלת שלה משהו כמו "אני גם הייתי שם" כי זה עובר את הגבול הדק הזה בין אמפתיה להזדהות שאסור למטפלים לעבור.

 

[תמרה45]

נכון!

אני מאוד מאוד מסכימה איתך!
לקח לי זמן להבין שזה מה שמפחיד אותי מאוד מולה,
המחשבה שהיא תגיד לי: גם אני, מה את חושבת?
עד שאמרתי לה את זה.
אמרתי לה את לעולם לא תביני!
והיא אמרה שנכון.. וזה היה שיח מדהים.
אבל לענייננו, מאוד מסכימה איתך חלומות, מאוד!!!

 

[תמרה45]

תראי

במציאות חיים שחייתי בה
הייתי אימפולסיבית
וזה התבטא בזה ששום דבר ממני לא התבטא, ז"א, הייתי אימפולסיבית, כי הכריחו אותי וכי הייתי חייבת, אז הכל היה לי רע כל הזמן
המטפלת במסע ארוך ארוך ארוך ניסתה לחדור אליי.. אם אני חושבת שזה היה קל? ממש לא.
היא רצתה להראות לי שדברים יכולים גם להיות אחרת.
המטפלת שלי לפי מה שאני יודעת לא היה לה הפרעות אכילה, אבל דברים אחרים כן
היא מאוד מאוד לא שיפוטית.. מאוד.. בהתחלה מרוב שהיא לא הייתה שיפוטית לא הצלחתי להאמין לה... ממש. זה היה נראה לי לא אמיתי..
השבוע ביום רביעי אנחנו נפגשות... אני יודעת מאוד מאוד את ההשלכות של עזיבה. אני יודעת מה היה לי בפעם הקודמת.
רק אולי מה שיהיה שונה עבורי הפעם {וממש לא בטוח שאעזוב} זה שלא אחזור על אותה טעות של אז, לעזוב כדי להמשיך לסבול..
ובעיקר בעיקר זה יתבטא מול הורים, לא לא להיות יכולה להמשיך לחיות אותם.
ולא להתאמץ כ"כ להסביר ולתרץ להם את מה שהם לא יכולים להבין....
-מחבקת...-

 

[2b mind]

היי,

קודם כל אני חושבת שזה טוב שאת מתחילה לתת למטפלת שלך לראות את הקושי שלך שם ולהיות איתך בזה, עובר מההודעה עד כמה קשה לך לעשות את זה ומוערך מאוד בעיני זה שאת כן מנסה להסביר לה באמת.

דבר שני, אני מבינה את הצורך לשמוע את דעתנו בנושא, אבל לפני רק חשוב לי להגיד שזה עניין אידיבידואלי, ומה שמעורר קושי אצל אדם מסויים לא בהכרח יעורר את אותו קושי אצל אדם אחר. ויכול להיות מישהו עם ה"א שילמד תזונה וזה רק יעשה לו טוב ומישהו אחר שזה יעשה לו את ההפך הגמור... (אני מניחה שאת יודעת את זה.. ועדיין היה לי חשוב להגיד).

אני יודעת להגיד שאני אישית לא הייתי הולכת ללמוד תזונה. אני חושבת שבהקשר לה"א שלי זה רק היה עושה יותר רע. ככל שאני מתעסקת יותר בדברים שקשורים לנושא, מבינה ממה דברים מורכבים וכו'... הה"א שלי רק משתכללת ומתעצמת. אז אני שומרת מרחק.
מצד שני אני עובדת כבר הרבה זמן בחנות בגדים דבר שעלול להוות טריגר רציני לחלק מהכותבות כאן ולי דווקא בסופו של דבר עשה הרבה טוב.

 

[שישמים אחרים]

זאת שאלה מורכבת.

בגדול - כי אין לי הרבה זמן עכשיו, אני צריכה לחזור ללימודים הלא טריגריים ולא מעניינים בעליל שלי (לא שאחד נובע מהשני, כן?) - בין תחומי העניין והלימוד, בין אם עצמאי או אקדמי שלי, יש גם נושאים טריגריים. התואר שאני עושה וממנו נובעים התחומים בהם אני מתעסקת בצורה יומיומית, גם אם לא פשוט לפעמים, לא נוגע בתחומים רגישים לי במיוחד (טוב, ברב הזמן) וטוב שכך. נכון להיום, הבחירה הזאת נכונה בעיני.
לגבי הדברים שאני קוראת בשעות הפנאי, כחלק בלתי נפרד מהלמידה איך לא לפגוע בעצמי במכוון, אני לומדת לגשת אליהם עם הרבה יותר מודעות ורגישות, ודואגת לווסת את הכמויות של מה שאני קוראת (ככל שאני קוראת דברים קשים *לי* יותר, אני לומדת לקרוא פחות, ותמיד בסביבה תומכת מספיק).

תזונה, נכון להיום, לא הייתי הולכת ללמוד (ובמקביל: גם לא פסיכולוגיה, רפואה או משפטים [לדוגמה; יש עוד נושאים אחרים], למרות שככלל - אני כן מתעניינת בהם).

זה אם אני עונה על השאלה כנושא דיון. לגבייך, אני חושבת שאת עושה נכון בשיתוף של המטפלת ובמקביל, צריכה לבדוק טוב, מול עצמך, אם זה הזמן, המקום והמצב ללמוד בו תזונה. ההתעסקות עם אוכל כל היום יכולה לגרום נזק ממשי למי שמתמודדת עם הפרעת אכילה. אני גם סומכת עלייך שתחשבי על זה ברצינות בהתחשב בעובדה שכבר עזבת לימודים כי הם לא התאימו למצב בו היית ואת בטח יודעת שזה ממש לא סוף העולם. לעומת זאת, להשאר בלימודים טריגריים יכולים להיות בדיוק זה.

 

[תמרה45]

בדיוק מה שבודקת ומנסה להבין!

תודה!

 

[Kalphana Vera]

דעתי

גם אני לומדת לימודים טריגריים, דווקא לא מהמובן של הפרעות אכילה אלא במובנים אחרים. כבר הגעתי למצבים שיצאתי באמצע ממבחנים טריגריים במיוחד, או שפשוט לא עניתי על שאלות טריגריות וזה פגע לי בציונים.
בהתחלה היה לי מאד קשה להתמודד עם נושאים שקשים לי- לא הייתי מגיעה להרצאות מסוימות, הייתי יוצאת באמצע מהרצאות שהרגשתי שהן בטוחות וקיבלו טוויסט טריגרי, לא הייתי קוראת מאמרים מסוימים. עם הזמן זה הלך ונהיה יותר קל.
הסיבה שבחרתי להמשיך, מעבר לאהבה מאד גדולה למקצוע, היא שלמקצוע שלי יש אינסוף תחומים להתעסק בהם- טריגריים יותר ופחות, והבחירה היא שלי. ברגעים מסוימים במהלך התואר החלטתי להתעסק בתחומים הכי אפורים ומשעממים כדי להרגיש בטוחה, ברגעים אחרים דמיינתי את עצמי מתעסקת דווקא בנושאים הכי רגישים שיש ובאמת רואה את עצמי עוסקת בזה בתור קריירה. זה כמובן מאד תלוי במצב הנפשי שלי באותה תקופה, שנתן את הטון. נניח, בשנה שעברה ההתעסקות הקלינית שלי כללה המון עבודה עם נפגעות תקיפה מינית. כמובן שבהתחלה זה היה נורא קשה (אני אף פעם לא אשכח את היום הראשון של הסמסטר, בו הקאתי את נשמתי מרוב חרדה), ועם הזמן הלך ונהיה יותר קל, למרות שבאמצע השנה כבר הפסקתי להגיע בעקבות משבר די גדול. השנה, בעידוד המנחה הקלינית המקסימה שלי (שגם יודעת על חלק מהדברים איתם אני מתמודדת, וזה הישג עצום!), יש מקרים שאני לא מתעסקת איתם. כעקרון ההסכם הוא ששואלים אותי לפני אם יהיה לי נוח לטפל בפונה, אבל זה לא באמת קורה כל הזמן ואני עדיין מוצאת את עצמי עם קשיים עצומים.
מה שמרגיע אותי זה שזאת בחירה לגמרי שלי, שאוכל להחליט לאיזה תחום ללכת וכמה טריגרי הוא יהיה בהתאם ליכולות שלי ולמצב הנפשי.
וזה בדיוק העניין- אני לא חושבת שזה קיים בתזונה. זה תמיד להתעסק עם אוכל ותפריטים וספירת קלוריות, לא משנה איזה תחום בחרת (תזונאיות הפורום, תקנו אותי אם אני טועה). וזה, זה לא משהו שהייתי מוכנה לעשות אם התעסקות באוכל הייתה טריגרית בשבילי. זה לא משהו שהייתי ממליצה למישהי ללמוד, אם התעסקות באוכל מעוררת אצלה קשיים.
מישהי אמרה בתגובה שלה שלהתעסק בתפריטים של אחרים יכול להעניק תחושת שליטה שתחליף את הצורך בשליטה על האוכל שאת מכניסה לגוף. אני יכולה להבין את זה, אבל האם זה המצב אצלך?
בסופו של דבר, אם הלימודים גורמים לך לנזק שאין בו שום תועלת, אני לא רואה טעם להמשיך ללמוד את המקצוע הזה. אמרת שהמשפחה חייבה אותך ללמוד תזונה- מה את היית בוחרת ללמוד אם המשפחה לא הייתה לוחצת? אם התשובה היא אחרת מתזונה, אני בהחלט לא רואה סיבה להמשיך ללמוד.