לימודים
אני מנסה לסיים תואר שני באוניברסיטה. כן, בגיל מאד מאוחר. למדתי את כול הקורסים וסיימתי עם ציונים טובים עוד לפני הנישואין והלידות ונתקעתי עם התזה. פעמיים לא הצלחתי, הנושא לא היה מתאים, ועכשיו, אחרי מאתיים שנה הגשתי את התזה. לא יצאה משהו אבל לפחות עשיתי את זה, במקביל לעבודה במישרה מלאה, מטלות הבית ובריאות מזופתת להפליא. נשארה בחינת הגמר. בהתחלה לא רצו לאשר לי להרשם. הגשתי פנייה לועדת הוראה, צירפתי מיליון מסמכים רפואיים (על ה-מחלה), ואז, הם הועילו לאשר לי לסיים תוך ארבעה חודשים! אין לי מושג איך אעשה את זה. לא יכולה לקחת חופש מהעבודה, יש ימים שלמים שאני עייפה, יש כאבים באיזור הניתוח. מצד אחד, אני סוחבת את התואר שנים ארוכות והם לא חייבים לי שום דבר, אבל ההרגשה היא, וזו לא פעם ראשונה, שאנשים נוהגים בי בכזו נוקשות. שלמישהו אחר היו מאשרים. כאילו מריחים את העליבות והחולשה מבלי לראות אותי, מתוך המסמכים.
תמיד, בנסיבות שונות, דוחפים אותי לקצה גבול היכולת. אני עושה את התואר עבור עצמי. אין לזה חשיבות לעבודה הנוכחית או לשכר, כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי. שיהיו לי קצת-קצת הישגים (אם כי תואר שני בגיל 57 זה הישג עלוב מאד). שאוכל אולי להרשם לדוקטורט ולמחוק קצת את מבטי הבוז שאני רגילה לקבל מהסביבה שלי.
אני מנסה לסיים תואר שני באוניברסיטה. כן, בגיל מאד מאוחר. למדתי את כול הקורסים וסיימתי עם ציונים טובים עוד לפני הנישואין והלידות ונתקעתי עם התזה. פעמיים לא הצלחתי, הנושא לא היה מתאים, ועכשיו, אחרי מאתיים שנה הגשתי את התזה. לא יצאה משהו אבל לפחות עשיתי את זה, במקביל לעבודה במישרה מלאה, מטלות הבית ובריאות מזופתת להפליא. נשארה בחינת הגמר. בהתחלה לא רצו לאשר לי להרשם. הגשתי פנייה לועדת הוראה, צירפתי מיליון מסמכים רפואיים (על ה-מחלה), ואז, הם הועילו לאשר לי לסיים תוך ארבעה חודשים! אין לי מושג איך אעשה את זה. לא יכולה לקחת חופש מהעבודה, יש ימים שלמים שאני עייפה, יש כאבים באיזור הניתוח. מצד אחד, אני סוחבת את התואר שנים ארוכות והם לא חייבים לי שום דבר, אבל ההרגשה היא, וזו לא פעם ראשונה, שאנשים נוהגים בי בכזו נוקשות. שלמישהו אחר היו מאשרים. כאילו מריחים את העליבות והחולשה מבלי לראות אותי, מתוך המסמכים.
תמיד, בנסיבות שונות, דוחפים אותי לקצה גבול היכולת. אני עושה את התואר עבור עצמי. אין לזה חשיבות לעבודה הנוכחית או לשכר, כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי. שיהיו לי קצת-קצת הישגים (אם כי תואר שני בגיל 57 זה הישג עלוב מאד). שאוכל אולי להרשם לדוקטורט ולמחוק קצת את מבטי הבוז שאני רגילה לקבל מהסביבה שלי.
