לימודים

מישהי1631

New member
לימודים

אני מנסה לסיים תואר שני באוניברסיטה. כן, בגיל מאד מאוחר. למדתי את כול הקורסים וסיימתי עם ציונים טובים עוד לפני הנישואין והלידות ונתקעתי עם התזה. פעמיים לא הצלחתי, הנושא לא היה מתאים, ועכשיו, אחרי מאתיים שנה הגשתי את התזה. לא יצאה משהו אבל לפחות עשיתי את זה, במקביל לעבודה במישרה מלאה, מטלות הבית ובריאות מזופתת להפליא. נשארה בחינת הגמר. בהתחלה לא רצו לאשר לי להרשם. הגשתי פנייה לועדת הוראה, צירפתי מיליון מסמכים רפואיים (על ה-מחלה), ואז, הם הועילו לאשר לי לסיים תוך ארבעה חודשים! אין לי מושג איך אעשה את זה. לא יכולה לקחת חופש מהעבודה, יש ימים שלמים שאני עייפה, יש כאבים באיזור הניתוח. מצד אחד, אני סוחבת את התואר שנים ארוכות והם לא חייבים לי שום דבר, אבל ההרגשה היא, וזו לא פעם ראשונה, שאנשים נוהגים בי בכזו נוקשות. שלמישהו אחר היו מאשרים. כאילו מריחים את העליבות והחולשה מבלי לראות אותי, מתוך המסמכים.
תמיד, בנסיבות שונות, דוחפים אותי לקצה גבול היכולת. אני עושה את התואר עבור עצמי. אין לזה חשיבות לעבודה הנוכחית או לשכר, כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי. שיהיו לי קצת-קצת הישגים (אם כי תואר שני בגיל 57 זה הישג עלוב מאד). שאוכל אולי להרשם לדוקטורט ולמחוק קצת את מבטי הבוז שאני רגילה לקבל מהסביבה שלי.
 

צלליתי

New member
למה שיהיו מבטי בוז על כך שאין דוקטורט?

זה באמת קיים? בוז למישהי ללא תארים? ללא תואר שני? ללא דוקטורט?


הרי מדובר בהשכלה, כן? אז אם השכלה היא הישג, ככל שאת אינטיליגנטית יותר ומשכילה יותר (בלי קשר לשום מוסד) - כך הערכת הסביבה גדלה (אם השכלה היא פרמטר מוערך בסביבתך)...
 

מישהי163

New member
לא רק זה

כתבתי כאן רבות על חוסר הבטחון העצמי וחוסר הכישורים החברתיים. וגם - מצב כלכלי לא משהו. בעלי ואני לא יכולים לרתק את סביבתנו בסיפורי נסיעות לחו"ל והבית שלנו נראה כמו מחנה פליטים. אין כסף לריהוט או לעוזרת. מאנשים בגיל חמישים פלוס מצופה להגיע למשהו בחיים, לא לחיות בדירה כמו של סטודנטים תפרנים.
וכן - יש אנשים במשפחתי המורחבת שמדברים רק עם בעלי הישגים - אקדמיים, כלכליים או מעמד בעבודה. (לי יש מישרה שולית).
אני יודעת שההערכה צריכה לבוא מבפנים, אבל קשה...
 

אופירA

New member
מנהל
כמו שכבר נאמר - היעדר תואר או קשיים כלכליים אינם מדד להערכה

אנשים מעריכים אדם שבונה את עצמו, ולא סופרים את התארים שלו או הכסף שלו...
זה הכל בדמיון שלך, שהבעיה שלך היא השכלה או כלכלה.

תמיד בחיים תהיה מטומטמת אחת שתגיד לך שאתה לא שווה כי אין לך תואר או השמלה של החתונה שלך היתה מגעילה. זה יקרה לכל אחד. אבל כל אדם יתייג אותה כמטומטמת ולא ייתן כוח לדברים שלה בנפשו. זו רק את שבוחרת לתת הכי הרבה כוח דווקא למילים הטפשיות של האשה הזו או של העו"ד החשדן והספקן.

אי אפשר להשליך מטמבלית אחת על כל החברה.
אנשים וחברה מתקשים להעריך אדם שמתלונן ומתמסכן על כל דבר, ובכלל שזו הראייה שלו גם אם הוא לא יוציא את זה החוצה במילים.
אנשים לא יכולים להעריך אדם שלא סובל את עצמו ומסוגל לשאוב מעט הערכה עצמית רק אם יהיה לו המון כסף ודוקטורט לפחות (אבל רק בתנאי שזה עד גיל 30) וריהוט יקר ונסיעה לחו"ל כל חודשיים, ועבודה לפחות בתור ראש הממשלה.

אני מבינה שקשה לך מאוד להגיע להערכה עצמית שבאה מבפנים.
אבל עדיין אין שום סיבה לטפח את החשיבה הקדורנית שמאשימה את כל העולם בחוסר התחשבות, ואת האמונות הדמיוניות בכוח של התואר והמשרה והכסף והרהיטים. ולהשקיע מאמצים כה רבים בנאמנות לאמונות הללו.
האמונות הללו והחשיבה הזו הם בעצם אלו שמונעים ממך להשיג הישגים בהערכה עצמית פנימית. הם, ורק הם אלה שמונעים ממך להשיג בדל הערכה סביבתית.
 
לא יודעת, לי נראה שבמקום כורסאות עור שמנות וכלי כסף

יש אצלכם בית רצוף אהבה (בינך לבין בנזוגך, וביניכם לבין הילדים).
יש איזשהו חופש באי ההשתעבדות לנכסים חומריים, אני בטוחה שהילדים שלך אינם צריכים לספוג אזהרות שלא ילכלכו את השטיח היקר /את הספה היקרה. מי שיקר אצלכם הם הילדים (ואתם, זה לזה).
 
אני מקווה שברור לך, לפחות בראש

שאף אחד לא "מריח את העליבות שלך דרך המסמכים". ביורוקרטיות לא מריחות שום דבר. יש כללים, הם התגמשו במסגרתם וזהו. האישיות של מגיש הבקשה וחיי החברה שלו לא רלוונטיים.

האדם היחידי שנוהג בך בנוקשות ואפילו באכזריות זו את עצמך. גם אם תעשי פוסט דוקטורט תמשיכי לקבל מבטי בוז, כי הסביבה, כמו מראה, משקפת את הבוז שאת רוחשת לעצמך ועד שלא תשני את זה כך זה ישאר. זה משתקף כל כך טוב בפוסט שלך.
לסיים תואר שני בגיל 57 רחוק מלהיות הישג עלוב. זה נפלא. סבתא שלי הוציאה בגיל הזה רשיון נהיגה. נכון, הרבה אנשים עושים זאת בגיל 17. אז מה? זה לא מפחית מההישג. רק מעלה את ערכו מאחר ובעצמך ציינת כמה קשה זה לכתוב עבודות ו להתכונן למבחנים כשעובדים במשרה מלאה ומנהלים בית. אני אישית נותנת לך גביע על מוטיבציה, התמדה ודבקות במטרה ועל ההישג היפה שלך.

אני הייתי כותבת את הפוסט כך. "סוף סוף, אחרי שנים של עבודה במשרה מלאה, גידול שלושה ילדים קטנים והתמודדות עם בעיות בריאות שונות הצלחתי לסיים את התזה והגשתי אותה. עשיתי כמיטב יכולתי ואני מקווה ומאמינה שיהיה בסדר.עכשיו נשארה בחינת הגמר ועלי לגשת אליה תוך ארבעה חודשים. אני קצת חוששת שלא יספיק לי הזמן, אבל אעשה את המקסימום במסגרת הזמן שיש לי. איזה כיף! רק עוד משוכה אחת לעבור ויהיה לי תואר שני. עמדתי בכל המטלות כמו שאר הסטודנטים הצעירים וחסרי הדאגות. הוכחתי לעצמי שאני יכולה, למרות הקשיים האובייקטיביים. כל הכבוד לי. מסמנת כבר את המטרה הבאה - הדוקטורט"
נסי לכתוב משהו דומה ולהתאמן קצת בפרגון עצמי. זו לא מילה גסה.

מאחלת לך המון הצלחה בבחינה. אני יודעת שזה לא קל, אבל את בהחלט יכולה לעמוד בזה. נסי לגייס עזרה מבן הזוג והילדים במטלות הבית כדי לפנות לך יותר זמן ללמידה.
בהצלחה!
 
נחישות מרשימה

שלום לך מישהי
אני מצטרפת למלכת השלג, בעיני ההישג שלך בהגשת התיזה מאד מרשים, בוודאי בהתחשב במאבקים ובמשימות החיים שיש עליך, אבל גם אם לא היית מגישה תיזה- היית ראויה לכבוד ואהבה. החשוב הוא שעמדת במשימה שבחרת והתמקדת בה, והתקווה היא שתוכלי להיות גאה בעצמך ולחוש סיפוק על מימוש תכניותיך בהיבט זה, למרות הקשיים האובייקטיביים.
אני רוצה לחזק אותך גם לגבי הבחינה. עמדה ממורמרת לא תעזור, להיפך. היא עלולה להעצים את חוויית הקושי אצלך וליצור פחד. תעשי ותתכונני כמיטב יכולתך, וגם תזכרי שבבחינה זו צריך בעיקר לעבור, פחות חשוב אם בציון 100 או ב 60. (כמו שבטסט לא משנה באיזה טסט עברת, העיקר שאפשר לנהוג.)
אולי תרצי לספר לנו על מה הבחינה ולשתף בתהליך הלמידה, בהצלחה!!
 

מישהי1631

New member
תודה נעמי!

אני חושבת כמוך שמספיק לעבור את הבחינה, למרות שאצלנו, שזה חוג של גדול, בדרך כלל מי שלומד מסיים בציונים גבוהים.
עודדת אותי מאד.
 
הערכה עצמית

שלום לך מישהי1631

תיזה בגיל 57??
וואו !!!!
אין מצב שאני הייתי עושה את זה!
גם בעיני זה הישג מדהים ומרשים ביותר. הרבה יותר ראוי להערכה מאשר תיזה בשנות העשרים המוקדמות, שעל פי רוב נטולות עול פרנסה, ילדים ובריאות. או לפחות לא כל השלושה.

יחד עם זאת, לצערי מצטרפת לדעת האחרות גם בדיעה, שללא עבודה פנימית להעלאת ההערכה העצמית, שום תואר ותעודה לא יועילו לך לזקוף את הראש. להערכתי הפרויקט הבא שלך, אחרי שתסיימי את התיזה הוא לעשות עבודה פנימית עם עצמך. עם או בלי כסף. לפני הדוקטורט.

הלא גם לימודים אקדמיים עולים לא מעט כסף. הכל עניין של סדרי עדיפויות.

בינתיים, עד שתאספי זמן כסף ואנרגיה לטיפול מקצועי - אם תמצאי 2 דקות כל יום, אולי יתאים לך לפתוח פנקס, ולרשום כל יום 5 משפטי הערכה לעצמך.

המשפחה המורחבת מעריכה תעודות.
מה את מעריכה? האם גם בעיניך זה מה שקובע ערכו של אדם? אולי יש דברים נוספים? האם לדעתך כל בני האדם מתיחסים לתעודות כאל מדד עיקרי להעריך או לזלזל באנשים? מה עוד עשויים להיות המדדים? מה הם הערכים שחשובים לך?

ב-ה-צ-ל-ח-ה !!!
 
!!!

 
תמר:"מה עוד עשויים להיות המדדים? מה הם הערכים שחשובים לך?

כל כך נכון. מישהי, רק תקשיבי. וכן - תהרהרי בינך לבין עצמך. עם רגש.
&nbsp
ושאלה: האם מה שהערתי בקשר אליכם, שזוגיותכם והורותכם רצופים אהבה, וזה הרבה יותר מבית מלא חומרים יקרים - האם זה מדבר אלייך איפה שהוא?
 

מישהי1631

New member
פנתרית, ודאי שמדבר אלי

אני לא זקוקה לבית מלא חומרים יקרים. אבל בית שנראה סביר מרחיב את הדעת ומבית שמתפרק עליך מעצבן נורא.
 
מהם הערכים החשובים לי בחיים?

פנתרית שלום רב,

זה בכלל לא חשוב מהם הערכים החשובים לי.
חשוב שכל אחד ואחת יזהה מהם הערכים החשובים לו.
רבים מאיתנו מתנהלים מתוך אינרציה, כוח ההתמדה, פשוט זורמים קדימה עם החיים. מקסימום שופטים את עצמנו לחיוב או לשלילה. לא עוצרים לרגע לחשוב:
  • מה באמת חשוב לי בחיים?
  • לאן אני רוצה להגיע? מה השאיפות שלי?
  • מה מכוון את הבחירות שלי?
  • לאור מה אני שופט את עצמי?
  • לאור מה אני שופט אחרים?
  • מהם הערכים שלי?
  • איזה ערכים אני רצה להנחיל לילדים שלי?
  • מהי בעיני הצלחה?
  • מה באמת יגרום לי להרגיש גאה בעצמי? שמח?
  • איפה אני רוצה לראות את עצמי בעוד 10 שנים? 20 שנה?
  • מה הייתי רוצה שיגידו עלי בהספד שלי?
  • איך הייתי רוצה שיזכרו אותי אחרי לכתי?
מזמינה אתכם לעצור לרגע. לענות על שאלות אלה, כל אחד לעצמו.
בשלב שני מענין לשתף, בן/ בת זוג, חבר/חברה, ילד או הורה.

ב-ה-צ-ל-ח-ה !!!
 
אישה יקרה


שאיפה אחרי השגים זה בור ללא תחתית..
אני מכירה היטב את ההרגשה, אני הייתי שם
ויצאתי מזה.. או לפחות לומדת לצאת מזה.. לאט לאט..
&nbsp
ישנו ספר מדהים שכדאי לך להתחיל לקרוא אותו- נקרא ''שמחה, האושר שבא מבפנים'' כתב אותו - אושו.
&nbsp
בכל אופן בתגובותייך נשמע שאת נוהגת להשוות את עצמך לאחרים,
אם להם יש חו'ל אז גם לכם צריך להיות
וכדומה.. וכדומה..
&nbsp
יש כמה סוגי השוואות, ויש השוואות טובות, אם תרצי אפרט אותם.
בגדול זה מסוכן מאוד להשוות את עצמך לאחרים. כי זה בור ללא תחתית! אין לזה סוף!
זו התעסקות במרדף ללא הפסקה
&nbsp
בספר אחד מספריו דר טל בן שחר כותב על זה היטב:
את מתנה (מהמילה התנייה) את האושר שלך לעתיד,
וכשהעתיד הופך להווה זה גורם לך להיות מאושרת למשך כמה דקות, ואז את חושבת איזו עוד מטרה להשיג... את חושבת על מטרה הבאה..
&nbsp
שמא היא תתן לך את האושר הזה...
&nbsp
על תובנות אשליית המטרות ואושר גיליתי למזלי בגיל מקודם בחיי, גיליתי את זה השנה וגם שנה שעברה התחלתי לחשוב על זה..
&nbsp
שאני מחכה ליום הזה שבו אסיים לימודים, אקבל תעודה וזה יהיה יום מאושר,
סיימתי לימודים וקיבלתי תעודה, היית מאושרת למשך כמה דקות..
והתחלתי לחשוב על מטרה הבאה..
החודש רצה הגורל נפל בידי ספר מדהים, קראתי אותו
והוא דיבר אל ליבי, הוא ממש כאילו נכתב בשבילי
אך למעשה הוא נכתב עבור כל אדם מערבי ששואף ורודף אחרי השגים...
&nbsp
הספר נקרא ''שמחה האושר שבא מבפנים'' כתב אותו -אושו.
&nbsp
אני לפני זה קראתי ספר שנקרא ''כוחו של הרגע הזה'' לא סיימתי אותו כי פחדתי.. הוא דיבר שם על דברים שהם לא היו בפילוסופיית החיים שלי, שבניתי לעצמי בעקבות חיי בעולם המערבי..
&nbsp
אחרי שקראתי את הספר של אושו, ''שמחה..'' הבנתי על מה דיבר הסופר שכתב את הספר כוחו של הרגע הזה..
ובעצם הכי טוב זה לקרוא ספר שמחה ..... ואחרי זה כוחו של הרגע הזה
אם תתרגלי מה שכתוב בספרים האלו, חייך ישתנו
תהיי מאושרת
ושמחה
ללא תארים ללא התניות חברתיות
&nbsp
ספר של אושו ''שמחה האושר שבא מבפנים'' הוא ספר מדהים, אושו הוא גורו מהמזרח הרחוק, שהתמחה בפסיכולוגיה המערבית והוא מבין היטב את הראש של אדם המערבי
ויודע מדוע הוא סובל (רמז-השוואות חברתיות, והתניית העתיד)
&nbsp
בהצלחה
 
למעלה