לימודים וחברים
שלום, אני סטודנט למדעי המחשב.בן 24... בזמן האחרון עוברת עלי תקופה מאוד לא קלה. אני מרגיש שאני תובע בלימודים. אני מוציא ציונים מאוד גבוהים, אבל החרדה מהלימודים, העומס הבלתי נגמר של עבודות והדכיפות של הכל - יצרו אצלי מנגון של שאיבה ללימודים. אני יוצא לעיתים רחוקות מהחדר. לומד כל היום. אני מרגיש באזיה מקום שזה גרם לי להתנתק מהרבה חברים שהיו לי. זה מוביל לבעיה נוספת שיש לי- אני בנ"א חברותי. מעולם לא הייתי במרכז הכיתה. אבל ככל שהתבגרתי עם הגיל, אני זוכר שיותר ויותר אנשים חפשו בחברתי. הבעיה היא שאני נקשר לאנשים מאוד. מצפה מהם יותר ממה שהם מציעים. ומתאכזב מהם מאוד. לדוגמא חברים שהיייתי עוזר להם בלימודים ובדיעבד מגלה שלא כ"כ שמחים לעזור לך כשאתה צריך. משתף אותם בכל מה שעובר עליך ומצד שני לא מקבל יחס של הקשבה. אני אחד שבד"כ לא שומר על קשר מרחוק עם חברים. ובכל שלב בחיים פשוט נוטש את החברים משלב קודם. אני יודע שזה גרוע, אבל אני פשוט לא אוהב את שיחות הטלפון על הא ועל דא עם אנשים שאתה לא רואה זמן רב. נפל לי הרבה פעמים האסימון שלפעמים אני שומר על חברים עם קשר רק מתוך מחשבה על איזו תועלת תצמח לי מזה בעתיד. אוליחלק מהעניין הוא הלימודים- אני מרגיש שהשיחות חולין עם חברים אמוד רחוקים גוזולות לי יותר מדי זמן. ובגלל זה פשוט הפסקתי אותן. אני מאוד חרד לניהול זמן לימודים שלי. אני מרגיש שגם ככה אני נאבק כדי להבין טוב את החומר. בהתחלה הייתי עונה לטלפונים של הרבה אנשים ששואלים אותי שאלות לימודיות. התחלתי לסגור את הנייד כדי שאצליח לעשות דברים גם משלי ולא רק לענות על שאלות. לענות נגיד על שאלות במייל, אני מסוגל לנתב לזמן מסוים. וככה אני מעדיף. המצב שלי בכלל מורכב יותר, כיוון שמי שהיה החבר הכי טוב שלי- הוא בן זוג של בחורה ששמתי עליה עין בתחילת הלימודים. אני לא בא אליו בטענות או משהו. אבל באופן עקרוני הייתי מעדיף להתרחק ממנו וממנה. אבל קשה לי. קשה לי כי אני אין לי חשק להכיר אנשים חדשים, אין לי כח לתחזק חבריות חדשות מאפס. נסיתי. באמת. מה גם שאני לא יודע אם טוב שאני אפגש איתה. אני לא רוצה להשלות את עצמי שאני נהנה בחברתה ושאולי משהו יצמח. אבל כדאי להסביר לה את מורכבות המצב? כי היא כל הזמן מזמניה אותי לצאת, ללמוד. נורא... הלימודים (עכשיו גם המצב הבטחוני- שאני סגור כל היום בבית, אבל זה שולי לדעתי) , התחרותיות עם אנשים שמשחביים עצמם חבירם שלך אבל בעצם רק רוצים לראות אותך מקבל ציונים נמוכים - כל זה גרמו לי לתהות אם יש מישהו בעולם שאני יכול להגדיר כחבר. הלוואי והייתי יכול לשלב בין העולמות. לצאת, לבלות לשכוח מלימודים. מצד שני אני רואה מימין ומשמאל בכיתה- שכולם לומדים כל היום... אני פשוט חושב... תואר זה דבר זמני... שווה להשקיע וצאת עם ציונים גבוהים ככל שניתן. מצד שני... זה כבר מנטרה שאני שומע מעצמי מגיל אפס... לגבי כל דבר... אז מתי מפסיקים. אני מרגיש בודד. לבד. מוקף 800 חברים בפייסבוק, אבל אף אדם קרוב. אין לי חבירם לצאת איתם למסיבות ופאבים. אני מרגיש רע. מה עושים? בשלב זה אני לא חשוב ללכת לייעוץ פסיכולוגי. הייתי שמח לשמוע דעות שלכם...וגם אם אין דיעות... לפחות פרקטי משהו מהלב.
שלום, אני סטודנט למדעי המחשב.בן 24... בזמן האחרון עוברת עלי תקופה מאוד לא קלה. אני מרגיש שאני תובע בלימודים. אני מוציא ציונים מאוד גבוהים, אבל החרדה מהלימודים, העומס הבלתי נגמר של עבודות והדכיפות של הכל - יצרו אצלי מנגון של שאיבה ללימודים. אני יוצא לעיתים רחוקות מהחדר. לומד כל היום. אני מרגיש באזיה מקום שזה גרם לי להתנתק מהרבה חברים שהיו לי. זה מוביל לבעיה נוספת שיש לי- אני בנ"א חברותי. מעולם לא הייתי במרכז הכיתה. אבל ככל שהתבגרתי עם הגיל, אני זוכר שיותר ויותר אנשים חפשו בחברתי. הבעיה היא שאני נקשר לאנשים מאוד. מצפה מהם יותר ממה שהם מציעים. ומתאכזב מהם מאוד. לדוגמא חברים שהיייתי עוזר להם בלימודים ובדיעבד מגלה שלא כ"כ שמחים לעזור לך כשאתה צריך. משתף אותם בכל מה שעובר עליך ומצד שני לא מקבל יחס של הקשבה. אני אחד שבד"כ לא שומר על קשר מרחוק עם חברים. ובכל שלב בחיים פשוט נוטש את החברים משלב קודם. אני יודע שזה גרוע, אבל אני פשוט לא אוהב את שיחות הטלפון על הא ועל דא עם אנשים שאתה לא רואה זמן רב. נפל לי הרבה פעמים האסימון שלפעמים אני שומר על חברים עם קשר רק מתוך מחשבה על איזו תועלת תצמח לי מזה בעתיד. אוליחלק מהעניין הוא הלימודים- אני מרגיש שהשיחות חולין עם חברים אמוד רחוקים גוזולות לי יותר מדי זמן. ובגלל זה פשוט הפסקתי אותן. אני מאוד חרד לניהול זמן לימודים שלי. אני מרגיש שגם ככה אני נאבק כדי להבין טוב את החומר. בהתחלה הייתי עונה לטלפונים של הרבה אנשים ששואלים אותי שאלות לימודיות. התחלתי לסגור את הנייד כדי שאצליח לעשות דברים גם משלי ולא רק לענות על שאלות. לענות נגיד על שאלות במייל, אני מסוגל לנתב לזמן מסוים. וככה אני מעדיף. המצב שלי בכלל מורכב יותר, כיוון שמי שהיה החבר הכי טוב שלי- הוא בן זוג של בחורה ששמתי עליה עין בתחילת הלימודים. אני לא בא אליו בטענות או משהו. אבל באופן עקרוני הייתי מעדיף להתרחק ממנו וממנה. אבל קשה לי. קשה לי כי אני אין לי חשק להכיר אנשים חדשים, אין לי כח לתחזק חבריות חדשות מאפס. נסיתי. באמת. מה גם שאני לא יודע אם טוב שאני אפגש איתה. אני לא רוצה להשלות את עצמי שאני נהנה בחברתה ושאולי משהו יצמח. אבל כדאי להסביר לה את מורכבות המצב? כי היא כל הזמן מזמניה אותי לצאת, ללמוד. נורא... הלימודים (עכשיו גם המצב הבטחוני- שאני סגור כל היום בבית, אבל זה שולי לדעתי) , התחרותיות עם אנשים שמשחביים עצמם חבירם שלך אבל בעצם רק רוצים לראות אותך מקבל ציונים נמוכים - כל זה גרמו לי לתהות אם יש מישהו בעולם שאני יכול להגדיר כחבר. הלוואי והייתי יכול לשלב בין העולמות. לצאת, לבלות לשכוח מלימודים. מצד שני אני רואה מימין ומשמאל בכיתה- שכולם לומדים כל היום... אני פשוט חושב... תואר זה דבר זמני... שווה להשקיע וצאת עם ציונים גבוהים ככל שניתן. מצד שני... זה כבר מנטרה שאני שומע מעצמי מגיל אפס... לגבי כל דבר... אז מתי מפסיקים. אני מרגיש בודד. לבד. מוקף 800 חברים בפייסבוק, אבל אף אדם קרוב. אין לי חבירם לצאת איתם למסיבות ופאבים. אני מרגיש רע. מה עושים? בשלב זה אני לא חשוב ללכת לייעוץ פסיכולוגי. הייתי שמח לשמוע דעות שלכם...וגם אם אין דיעות... לפחות פרקטי משהו מהלב.
