לילה
לילה... חוזרת מאיזה שהוא מקום.. הסגריה בפה...מביטה כיצד הרמזורים עוברים מהר פתאום כעת הכל מתברר לי... איך לפני מספר ימים החלטתי שאני מתחילה הכל מהתחלה אין יותר לקפוץ ל...או להשתגע לי להזרק במקום זה או אחר... אני רוצה יותר... ממשיכה לשאוף את הסגריה..העשן מתפזר במכונית... זה מוזר...תמיד שאלו אותי אם אני מעשנת...אמרתי לא... ואני משקרת תמיד...הסגריה הינה חלק ממני...העשון שגורם לי להרגיש רחוקה מכל דבר... שאיפה נוספת...החיים נכנסים לתוכי... נזכרת...איך לפני מספר ימים ידיד מהעבודה הציע לי לצאת איתו לאיזה מקום בהפתעה... ואני הסכמתי ...ולקחתי את הטלפון שלו... מוזר ..האסימון ירד לי כעבור יומים...אני? איתו? לא התקשרתי...אבל..הרגשתי עם זה לא טוב... אתמול אזרתי אומץ...התקשרתי אליו... אמרתי לו תשמע...אני לא יודעת מה אתה חושב...אני בקשר עם אחר...הכל נופל עליי פתאום....כאילו ההצעה שלך הינה מתוך חלום... והוא...הפתיע אותי..אמר " למה את הולכת רחוק...הצעתי רק לצאת..הרגשתי צורך לצאת...ורק זה..."... ואני...לא האמנתי לו...ידעתי שהוא רוצה יותר..אופש..למה " הם" מדברים על ידידות בעוד אני יודעת שזה משהו שקרוב יותר לחברות... מתחבאים תחת המושג הזה...הרי זה אבד מהעולם..ככה חושבת אני לעצמי... אז..אני ממשיכה ומספרת לו עד כמה הוא יכול להשאר ידיד... והוא..לא יודעת אם קלט או לא..אבל מה זה כבר משנה..איתו אני לא אצא!!! לוקחת עוד שאיפה... עוקפת מכונית שנראה שהיושבים בתוכה עסוקים באמצע נהיגה "במעשהם" כעת מאוחר בלילה..הנסיעה ארוכה... רציתי לספר על ידיד...מישהו שלא מוצאים כל יום... לפני שנים נוצלתי על ידיי אחר..היתי בחובות...לא ידעתי היכן לישון בלילות ואז יום אחד שהיתי במזנון של מקום מסויים המון זמן... מהבוקר עד לצהרים... כנראה שהוא שם לב ופנה לעברי...שאל.." את עובדת כאן? לא זוכר שאני מכיר אותך" אמרתי לו אני? לא סתם נמצאת כאן... שאלתי אותו..יש לך כסף לסגריות? הוא הביט לעברי...כאילו שידע משהו שלא ידעתי... " שבי אני כבר אקנה לך"... וכך ישבנו ואכלנו ביחד ארוחת צהרים שהוא קנה לי... ספרתי לו על חיי..על כל העובר עליי....על כך שברחתי מהבית...על כך שאני בעצם ...בעצם.. והא ביקש לעזור...אמרתי לו ..ומה אתן בתמורה? הוא חייך ואמר" לי אל תתני כלום..רק את זמנך והאזנתך" ואני הסכמתי..וכי למה לא? ברי לא מדובר כאן בגופי או במשהו שאיני יכולה לתת... וכך הוא מדיי שבוע היה מצלצל..מדבר..מספר על אישתו .... ואני היתי אוזן קשבת לו... בהתחלה חשבתי שמהר מאוד נגיע למיטה..הרי הוא גבר ..לא? אבל הוא הפתיע אותי... היה שולח את שכר הדירה...וללא שום תמורה בצידה... ואני בהתחלה היתי סגורה ורק מאזינה אבל אט אט נפתחתי היתי מספרת לו על האהבות שלי..ועל הסוד שלי השמור עימי על החברה שגרה איתי... היתי בוכה בטלפון כשהיה רע לי....ובכלל הוא היה החבר הכי טוב שלי... תמך.. חייך.. אהב.. פרגן ...וממש היתי רוצה לפעמים לקרא לו אהובי אבל תמיד הוא קרא לי ידידתי.. להרבה אנשים ניסיתי להסביר על מהות הקשר ביני לבינו...אבל איך שהתחלתי ראיתי בעיניים שלהם שהם לא מבינים אותי..אותנו... אני לוקחת שאיפה של הסגריה.. כעת אני לא רחוקה מהבית..הכביש נהיה יותר צפוף..המנורות של עמודי התאורה חולפים במהירות בנסיעה... שנתיים הינו בקשר שכזה... התבגרתי מאז..עברתי המון דברים איתו..עם ידיד האמת שלי... לפני שבוע הוא נכנס לבית חולים...תהיתי אם לבקר אותו...ידעתי שאישתו תהא לצידו.. צלצלתי אליו...הוא סיפר לי שאינו רוצה אותה לידו... אמר שאני הפרח שלו...ושאם אבקר אותו זה יעשה לו טוב... אמר.." רוצה לראות אותך היום...חייב!!!" כאילו שהרגיש משהו... שקט...דממה כעת...אני פוסעת בשעת חצות לתוך הבית חולים...אחרוני המבקרים מזמן עזבו את חדרי החולים... אני נכנסת למחלקה...אחות נחמדה מראה לי את חדרו... כעת אני פוסעת צעדים הססנים...זה לא הוא...אני חושבת כשאני רואה את המיטה הראשונה ליד הדלת... אני ממשיכה למיטה השניה...ושמה הוא שוכב..מחובר להרבה מכשירים... הוא מביט לעברי..ולמרות ההתרגשות..המכשירים ממשיכים בשלהם... אני רוצה לחבק אותו..אבל הוא מסמן לי שאסור... ידו מושטת לעברי...אני לוקחת אותה..מאמצת אותה לעבר גופי... כמו ילדה קטנה אני עולה על המיטה לידו... והוא..קורן מאושר... ככה הינו עד הבוקר.... עם ביקור הרופאים הראשון עזבתי את המקום... היום... כל היום לא יכלתי להוציא את דמותו ממחשבתי... בערב חזרתי לשם..היתי חייבת להיות לצידו כשרע לו... הרגשתי את כל מה שהוא עשה למעני...רציתי לתת לו קצת מעצמי באותו הרגע אבל... הוא לא היה בחדרו..שאלתי את האחות היכן הוא...היא שאלה אם אני הבת שלו...ואז הבנתי...הבנתי..רצתי החוצה..פרצתי בבכי... לא ידעתי היכן להניח את כולי... נסעתי בתל אביב כמו סהרורית...סתם לנסוע ללא כל מטרה הדמעות חנקו אותי... כעת שש שעות אחרי... אני ממשיכה לנסוע לי... הסגריה כבר נגמרת... תוהה בעצמי על ידידות אמת....האמנם קיימת? ואני יודעת... שיש אחת כזו בחיים... יש.. האמינו לי...הכרתי אותה... זהרי
לילה... חוזרת מאיזה שהוא מקום.. הסגריה בפה...מביטה כיצד הרמזורים עוברים מהר פתאום כעת הכל מתברר לי... איך לפני מספר ימים החלטתי שאני מתחילה הכל מהתחלה אין יותר לקפוץ ל...או להשתגע לי להזרק במקום זה או אחר... אני רוצה יותר... ממשיכה לשאוף את הסגריה..העשן מתפזר במכונית... זה מוזר...תמיד שאלו אותי אם אני מעשנת...אמרתי לא... ואני משקרת תמיד...הסגריה הינה חלק ממני...העשון שגורם לי להרגיש רחוקה מכל דבר... שאיפה נוספת...החיים נכנסים לתוכי... נזכרת...איך לפני מספר ימים ידיד מהעבודה הציע לי לצאת איתו לאיזה מקום בהפתעה... ואני הסכמתי ...ולקחתי את הטלפון שלו... מוזר ..האסימון ירד לי כעבור יומים...אני? איתו? לא התקשרתי...אבל..הרגשתי עם זה לא טוב... אתמול אזרתי אומץ...התקשרתי אליו... אמרתי לו תשמע...אני לא יודעת מה אתה חושב...אני בקשר עם אחר...הכל נופל עליי פתאום....כאילו ההצעה שלך הינה מתוך חלום... והוא...הפתיע אותי..אמר " למה את הולכת רחוק...הצעתי רק לצאת..הרגשתי צורך לצאת...ורק זה..."... ואני...לא האמנתי לו...ידעתי שהוא רוצה יותר..אופש..למה " הם" מדברים על ידידות בעוד אני יודעת שזה משהו שקרוב יותר לחברות... מתחבאים תחת המושג הזה...הרי זה אבד מהעולם..ככה חושבת אני לעצמי... אז..אני ממשיכה ומספרת לו עד כמה הוא יכול להשאר ידיד... והוא..לא יודעת אם קלט או לא..אבל מה זה כבר משנה..איתו אני לא אצא!!! לוקחת עוד שאיפה... עוקפת מכונית שנראה שהיושבים בתוכה עסוקים באמצע נהיגה "במעשהם" כעת מאוחר בלילה..הנסיעה ארוכה... רציתי לספר על ידיד...מישהו שלא מוצאים כל יום... לפני שנים נוצלתי על ידיי אחר..היתי בחובות...לא ידעתי היכן לישון בלילות ואז יום אחד שהיתי במזנון של מקום מסויים המון זמן... מהבוקר עד לצהרים... כנראה שהוא שם לב ופנה לעברי...שאל.." את עובדת כאן? לא זוכר שאני מכיר אותך" אמרתי לו אני? לא סתם נמצאת כאן... שאלתי אותו..יש לך כסף לסגריות? הוא הביט לעברי...כאילו שידע משהו שלא ידעתי... " שבי אני כבר אקנה לך"... וכך ישבנו ואכלנו ביחד ארוחת צהרים שהוא קנה לי... ספרתי לו על חיי..על כל העובר עליי....על כך שברחתי מהבית...על כך שאני בעצם ...בעצם.. והא ביקש לעזור...אמרתי לו ..ומה אתן בתמורה? הוא חייך ואמר" לי אל תתני כלום..רק את זמנך והאזנתך" ואני הסכמתי..וכי למה לא? ברי לא מדובר כאן בגופי או במשהו שאיני יכולה לתת... וכך הוא מדיי שבוע היה מצלצל..מדבר..מספר על אישתו .... ואני היתי אוזן קשבת לו... בהתחלה חשבתי שמהר מאוד נגיע למיטה..הרי הוא גבר ..לא? אבל הוא הפתיע אותי... היה שולח את שכר הדירה...וללא שום תמורה בצידה... ואני בהתחלה היתי סגורה ורק מאזינה אבל אט אט נפתחתי היתי מספרת לו על האהבות שלי..ועל הסוד שלי השמור עימי על החברה שגרה איתי... היתי בוכה בטלפון כשהיה רע לי....ובכלל הוא היה החבר הכי טוב שלי... תמך.. חייך.. אהב.. פרגן ...וממש היתי רוצה לפעמים לקרא לו אהובי אבל תמיד הוא קרא לי ידידתי.. להרבה אנשים ניסיתי להסביר על מהות הקשר ביני לבינו...אבל איך שהתחלתי ראיתי בעיניים שלהם שהם לא מבינים אותי..אותנו... אני לוקחת שאיפה של הסגריה.. כעת אני לא רחוקה מהבית..הכביש נהיה יותר צפוף..המנורות של עמודי התאורה חולפים במהירות בנסיעה... שנתיים הינו בקשר שכזה... התבגרתי מאז..עברתי המון דברים איתו..עם ידיד האמת שלי... לפני שבוע הוא נכנס לבית חולים...תהיתי אם לבקר אותו...ידעתי שאישתו תהא לצידו.. צלצלתי אליו...הוא סיפר לי שאינו רוצה אותה לידו... אמר שאני הפרח שלו...ושאם אבקר אותו זה יעשה לו טוב... אמר.." רוצה לראות אותך היום...חייב!!!" כאילו שהרגיש משהו... שקט...דממה כעת...אני פוסעת בשעת חצות לתוך הבית חולים...אחרוני המבקרים מזמן עזבו את חדרי החולים... אני נכנסת למחלקה...אחות נחמדה מראה לי את חדרו... כעת אני פוסעת צעדים הססנים...זה לא הוא...אני חושבת כשאני רואה את המיטה הראשונה ליד הדלת... אני ממשיכה למיטה השניה...ושמה הוא שוכב..מחובר להרבה מכשירים... הוא מביט לעברי..ולמרות ההתרגשות..המכשירים ממשיכים בשלהם... אני רוצה לחבק אותו..אבל הוא מסמן לי שאסור... ידו מושטת לעברי...אני לוקחת אותה..מאמצת אותה לעבר גופי... כמו ילדה קטנה אני עולה על המיטה לידו... והוא..קורן מאושר... ככה הינו עד הבוקר.... עם ביקור הרופאים הראשון עזבתי את המקום... היום... כל היום לא יכלתי להוציא את דמותו ממחשבתי... בערב חזרתי לשם..היתי חייבת להיות לצידו כשרע לו... הרגשתי את כל מה שהוא עשה למעני...רציתי לתת לו קצת מעצמי באותו הרגע אבל... הוא לא היה בחדרו..שאלתי את האחות היכן הוא...היא שאלה אם אני הבת שלו...ואז הבנתי...הבנתי..רצתי החוצה..פרצתי בבכי... לא ידעתי היכן להניח את כולי... נסעתי בתל אביב כמו סהרורית...סתם לנסוע ללא כל מטרה הדמעות חנקו אותי... כעת שש שעות אחרי... אני ממשיכה לנסוע לי... הסגריה כבר נגמרת... תוהה בעצמי על ידידות אמת....האמנם קיימת? ואני יודעת... שיש אחת כזו בחיים... יש.. האמינו לי...הכרתי אותה... זהרי
