alexandron
New member
לילה
אני חיית לילה. אולי משום הגיל, אולי משום שאני תמיד עובדת עד מאוחר, אולי בגלל אי-היציבות ההורמונלית שדופקת לי את השעון הביולוגי... לא, אני ערה בלילה משום שהוא מביא הקלה. משום שאיני יכולה לחיות ביום. היום תמיד דוחק אותי לפינה, בזמן היום אני לא מרגישה מציאות. הכל קשה מדי ביום, מפחיד מדי. אני פחדנית. בלילה אני יכולה ללכת ברחוב, לדבר עם ידידים, הייתי עושה קניות בלילה והולכת לבנק... הלילה מחבק אותי. זה לא פואטי, אני פשוט מפחדת מאנשים. אני פשוט מפחדת לחיות. הלילה מכבה את החיים ונותן לי אפשרות לנשום. אני בקושי נושמת ביום. רק בלילה אפשר לדבר איתי באמת. רק הקרירות החשוכה הזאת יכולה לגרום לי להפסיק לזרוק מבטים מעבר לכתף. ואתם... אתם כולכם חיים ביום. כולכם רחוקים ממני כל כך. רחוקים עד אינסוף. מה הפלא שאיני יכולה לדבר איתכם בכלל? אנו ניפגש בשעות בין הערביים, נשב במרפסות האפורות, נפתח אולי בקבוק של בירה או של יין. ננסה לנהל שתיקה עילגת, אף פעם אין לי מה לאמר. אני פשוט לא מעניינת, כן, בדיוק כך. אלה לא רחמים עצמיים, -זה הלילה. אני ריקה וחשוכה. איני מכירה בני אדם. איני קוראת עיתונים. אני לא יודעת לנהל שיחות חולין ואני מתרחקת מאנשים. אני כל כך צריכה אתכם שתשבו איתי לפעמים. שתקשיבו,או תעמידו פנים-זה לא משנה הרבה- לשקט שלי. שתשלימו במבט מגלם את הלילה. בודד לי קצת לעתים. מן היום אני מפחדת, הלילה קצת מנתק אותי מן המציאות. אני צריכה אתכם לפעמים. אני צריכה שתספרו לי על החיים. שתזכירו לי מי עכשיו הראש של הממשלה, ועל מה מדברים העיתונים, ואיך מוכרים וקונים, תזכירו לי איך נושמים. אני לא צריכה הרבה מילים, אני הרי בדרך כלל לא שומעת בעצם. אני צריכה לשמוע נשימה זרה, עדיף כמה שיותר קרוב, לתרגל את הקצב איתך. לנשוף, לשאוף, לנשוף... כן, ככה, דגדג לי בעורף עם הנשימה, כדי שאזכר איך אנשים נושמים... אני צריכה לראות עיניים ננעצות בפניי, עדיף כמה שיותר חד, כמה שיותר שוויוני, להיזכר שיש בעולם עיניים. שאפשר להסתכל בהן, או שלא. שאפשר לשאול אותן "מה?" כמייצגות המוח. תסתכל, תחייך, תציג לראווה את הגבות ואת הקמטים בזוויות העין, תחשוב מחשבות זימה למרות שאין לי שום עניין בהן, כדי שאזכר איך אנשים נראים. אני צריכה את מגע הידיים, עדיף כמה שיותר חזק, להרגיש שהן לא עוברות דרכי. אחת, שתיים, בשר, עור, עצם... כן, ככה, תכאיב לי ותענג אותי, כדי שאדע שיש לי גוף. כדי שאזכר שגם לך יש. אני צריכה מגע. לפעמים אני רוצה לחזור מהאיבוד. זה הכל אי-סדרים הורמונלים. אולי מחלת הנשיקה, השיכחה, החשיכה. אני חולה במחלת החשיכה, זה כרוני, אני משלימה עם זה ש-טוב- לא יהיה לי לעולם (ז"א בכלל, באופן הכללי בחיים, שמרוצה אני לא אהיה, שלא אוהב לעולם, שלא אצליח בשום דבר ולא משנה מה אעשה, לא משנה מה אשיג, לא משנה שום תעודות או עשיות קטנות הכל אבק של כוכבים, פשוט כי אני לא מסוגלת לחיים). תזכיר לי לעתים שיש חיים. אני צריכה לפעמים לדעת שזה בעצם לא נורא. שעדיין אפשר. אפילו אני צריכה מגע. ויותר מכל- כשאיני רוצה בו. פרדוקס הבדידות ושוויון הנפש.
אני חיית לילה. אולי משום הגיל, אולי משום שאני תמיד עובדת עד מאוחר, אולי בגלל אי-היציבות ההורמונלית שדופקת לי את השעון הביולוגי... לא, אני ערה בלילה משום שהוא מביא הקלה. משום שאיני יכולה לחיות ביום. היום תמיד דוחק אותי לפינה, בזמן היום אני לא מרגישה מציאות. הכל קשה מדי ביום, מפחיד מדי. אני פחדנית. בלילה אני יכולה ללכת ברחוב, לדבר עם ידידים, הייתי עושה קניות בלילה והולכת לבנק... הלילה מחבק אותי. זה לא פואטי, אני פשוט מפחדת מאנשים. אני פשוט מפחדת לחיות. הלילה מכבה את החיים ונותן לי אפשרות לנשום. אני בקושי נושמת ביום. רק בלילה אפשר לדבר איתי באמת. רק הקרירות החשוכה הזאת יכולה לגרום לי להפסיק לזרוק מבטים מעבר לכתף. ואתם... אתם כולכם חיים ביום. כולכם רחוקים ממני כל כך. רחוקים עד אינסוף. מה הפלא שאיני יכולה לדבר איתכם בכלל? אנו ניפגש בשעות בין הערביים, נשב במרפסות האפורות, נפתח אולי בקבוק של בירה או של יין. ננסה לנהל שתיקה עילגת, אף פעם אין לי מה לאמר. אני פשוט לא מעניינת, כן, בדיוק כך. אלה לא רחמים עצמיים, -זה הלילה. אני ריקה וחשוכה. איני מכירה בני אדם. איני קוראת עיתונים. אני לא יודעת לנהל שיחות חולין ואני מתרחקת מאנשים. אני כל כך צריכה אתכם שתשבו איתי לפעמים. שתקשיבו,או תעמידו פנים-זה לא משנה הרבה- לשקט שלי. שתשלימו במבט מגלם את הלילה. בודד לי קצת לעתים. מן היום אני מפחדת, הלילה קצת מנתק אותי מן המציאות. אני צריכה אתכם לפעמים. אני צריכה שתספרו לי על החיים. שתזכירו לי מי עכשיו הראש של הממשלה, ועל מה מדברים העיתונים, ואיך מוכרים וקונים, תזכירו לי איך נושמים. אני לא צריכה הרבה מילים, אני הרי בדרך כלל לא שומעת בעצם. אני צריכה לשמוע נשימה זרה, עדיף כמה שיותר קרוב, לתרגל את הקצב איתך. לנשוף, לשאוף, לנשוף... כן, ככה, דגדג לי בעורף עם הנשימה, כדי שאזכר איך אנשים נושמים... אני צריכה לראות עיניים ננעצות בפניי, עדיף כמה שיותר חד, כמה שיותר שוויוני, להיזכר שיש בעולם עיניים. שאפשר להסתכל בהן, או שלא. שאפשר לשאול אותן "מה?" כמייצגות המוח. תסתכל, תחייך, תציג לראווה את הגבות ואת הקמטים בזוויות העין, תחשוב מחשבות זימה למרות שאין לי שום עניין בהן, כדי שאזכר איך אנשים נראים. אני צריכה את מגע הידיים, עדיף כמה שיותר חזק, להרגיש שהן לא עוברות דרכי. אחת, שתיים, בשר, עור, עצם... כן, ככה, תכאיב לי ותענג אותי, כדי שאדע שיש לי גוף. כדי שאזכר שגם לך יש. אני צריכה מגע. לפעמים אני רוצה לחזור מהאיבוד. זה הכל אי-סדרים הורמונלים. אולי מחלת הנשיקה, השיכחה, החשיכה. אני חולה במחלת החשיכה, זה כרוני, אני משלימה עם זה ש-טוב- לא יהיה לי לעולם (ז"א בכלל, באופן הכללי בחיים, שמרוצה אני לא אהיה, שלא אוהב לעולם, שלא אצליח בשום דבר ולא משנה מה אעשה, לא משנה מה אשיג, לא משנה שום תעודות או עשיות קטנות הכל אבק של כוכבים, פשוט כי אני לא מסוגלת לחיים). תזכיר לי לעתים שיש חיים. אני צריכה לפעמים לדעת שזה בעצם לא נורא. שעדיין אפשר. אפילו אני צריכה מגע. ויותר מכל- כשאיני רוצה בו. פרדוקס הבדידות ושוויון הנפש.