Anna begins cc
New member
לילה של רוחות רפאים.
הייתי רוצה להיות אדם כזה שקשה יותר לגעת בו.
הייתי רוצה שהחזות היציבה שלי תהיה אמיתית,
לא לוותר על הסערה הפנימית שנגרמת מאנשים שמפלסים את דרכם אליי ללב, אבל אולי לחוות אותה בפחות עוצמה,
הייתי רוצה שאנשים שחולפים בחיי רק לרגע יבחרו להשאר, אבל אם יחליטו שלא- אז שיעלמו כמו שבאו,
ולא ישארו איתי לנצח, כמו רוחות רפאים שמלוות אותי לאן שאני הולכת.
ראיתי ראיון עם עידן רייכל והוא אמר בו שהוא היה ילד בלי עור, כל העולם נגע בו וחדר אליו,
ואני תוהה איך מתישהו במהלך חיי נעלם גם לי העור.
לפעמים מתחשק לי ללכת ברחוב עם שלט גדול שכתוב עליי "אנשים, תפסיקו לגעת בי, תפסיקו להכנס לי ללב מבלי שהזמנתי אתכם".
זה בא בסתירה מוחלטת להיותי בנאדם עם עור של פיל בכל מה שנוגע אליי, אישית.
קשה מאד להעליב אותי, קשה לפגוע בי. זה נשמע מצחיק, בהתחשב בפסקאות הקודמות, אבל זה ככה.
אני לא לוקחת קשה שום דבר שקורה לי, ואני לא מתרגשת משום דבר שלילי שנאמר לי,
אבל פעם בכמה זמן בא מישהו ובכלל בלי שאני מרגישה- אני מתאהבת. (לא במובן הרומנטי, כמובן.)
ואחר כך, אחרי שהאנשים האלה נעלמים, אני לא יודעת איך למלא את החלל שהם השאירו.
כל פעם מחדש אני מופתעת מהיכולת שלי להכיל כל כך הרבה אנשים, עם כל המטען שהם באים עמו,
ופשוט לא מסוגלת להכיל את החוסר של אפילו אדם אחד.
הלב שלי מלא בכיסי אוויר קטנים שהשאירו אנשים שאהבתי ואינם.
בלילות באות לבקר אותי רוחות הרפאים האלה,
אני קוראת לזה התקפי נוסטלגיה,
אבל זה הרבה יותר מזה, זה סחף של געגוע, שאין איך לרסן אותו.
והלילה מבקרת אותי אחת ספציפית,
כזאת שרק המחשבה עליה יוצרת את הגוש בגרון שמתריע על הבכי הקרב.
אני לא מצטערת על שנכנסה לחיי ולו לרגע,
בעצם נוכחותה היא הפכה אותי לאדם שאני יותר אוהבת,
הרגשתי לעיתים כאילו הייחוד שבה נדבק גם בי קצת, ואולי בצילה, גם אני קצת מיוחדת
וזה חסר לי.
החלל הזה ממאן להתמלא.
בזמן האחרון אני חולמת הרבה על לירון,
היא מגיעה פעם בכמה זמן, ובחלומותיי היא בריאה וחזקה,
ובחלומותיי עשיתי את הדברים הנכונים, את מה שהייתי צריכה לעשות כשהיא עוד הייתה בחיים.
-------
בלילות כאלה אין מנוס מלחשוב על הסיבות בגללן נכנסים אנשים לחיי.
אני מאמינה שתמיד יש סיבה.
שכל אדם שאני מכירה נועד להיות משהו בחיי, או נועד לאפשר לי להיות משהו בחייו.
אבל לפעמים, כשאני לא מצליחה להבין את הסיבה, אני תוהה אם האמונה שלי טיפשית וילדותית ואולי מוטעית לחלוטין.
אני יודעת שאני חייבת להחזיק באמונה הזו, ולו רק כדי להצדיק את זה שאנשים עוזבים.
ואנשים עוזבים,
כי אין ברירה.
אף אחד לא נשאר שם לנצח.
לפעמים כי אני לא סיבה מספקת עבורם להשאר,
ולפעמים כי אין להם ברירה אחרת.
הדרך היחידה לשכך את הכאב זה להבטיח לעצמי שלהכל היתה סיבה.
גם להכרות,
וגם לפרידה.
"ימים עוברים
וחיים מספרים את סיפורם
חיים נבנים
והכל הרבה יותר רגוע
אבל הגעגוע לא מרפה,
הוא לא מרפה.."
http://www.youtube.com/watch?v=0a4ypPaNQrk
הייתי רוצה להיות אדם כזה שקשה יותר לגעת בו.
הייתי רוצה שהחזות היציבה שלי תהיה אמיתית,
לא לוותר על הסערה הפנימית שנגרמת מאנשים שמפלסים את דרכם אליי ללב, אבל אולי לחוות אותה בפחות עוצמה,
הייתי רוצה שאנשים שחולפים בחיי רק לרגע יבחרו להשאר, אבל אם יחליטו שלא- אז שיעלמו כמו שבאו,
ולא ישארו איתי לנצח, כמו רוחות רפאים שמלוות אותי לאן שאני הולכת.
ראיתי ראיון עם עידן רייכל והוא אמר בו שהוא היה ילד בלי עור, כל העולם נגע בו וחדר אליו,
ואני תוהה איך מתישהו במהלך חיי נעלם גם לי העור.
לפעמים מתחשק לי ללכת ברחוב עם שלט גדול שכתוב עליי "אנשים, תפסיקו לגעת בי, תפסיקו להכנס לי ללב מבלי שהזמנתי אתכם".
זה בא בסתירה מוחלטת להיותי בנאדם עם עור של פיל בכל מה שנוגע אליי, אישית.
קשה מאד להעליב אותי, קשה לפגוע בי. זה נשמע מצחיק, בהתחשב בפסקאות הקודמות, אבל זה ככה.
אני לא לוקחת קשה שום דבר שקורה לי, ואני לא מתרגשת משום דבר שלילי שנאמר לי,
אבל פעם בכמה זמן בא מישהו ובכלל בלי שאני מרגישה- אני מתאהבת. (לא במובן הרומנטי, כמובן.)
ואחר כך, אחרי שהאנשים האלה נעלמים, אני לא יודעת איך למלא את החלל שהם השאירו.
כל פעם מחדש אני מופתעת מהיכולת שלי להכיל כל כך הרבה אנשים, עם כל המטען שהם באים עמו,
ופשוט לא מסוגלת להכיל את החוסר של אפילו אדם אחד.
הלב שלי מלא בכיסי אוויר קטנים שהשאירו אנשים שאהבתי ואינם.
בלילות באות לבקר אותי רוחות הרפאים האלה,
אני קוראת לזה התקפי נוסטלגיה,
אבל זה הרבה יותר מזה, זה סחף של געגוע, שאין איך לרסן אותו.
והלילה מבקרת אותי אחת ספציפית,
כזאת שרק המחשבה עליה יוצרת את הגוש בגרון שמתריע על הבכי הקרב.
אני לא מצטערת על שנכנסה לחיי ולו לרגע,
בעצם נוכחותה היא הפכה אותי לאדם שאני יותר אוהבת,
הרגשתי לעיתים כאילו הייחוד שבה נדבק גם בי קצת, ואולי בצילה, גם אני קצת מיוחדת
וזה חסר לי.
החלל הזה ממאן להתמלא.
בזמן האחרון אני חולמת הרבה על לירון,
היא מגיעה פעם בכמה זמן, ובחלומותיי היא בריאה וחזקה,
ובחלומותיי עשיתי את הדברים הנכונים, את מה שהייתי צריכה לעשות כשהיא עוד הייתה בחיים.
-------
בלילות כאלה אין מנוס מלחשוב על הסיבות בגללן נכנסים אנשים לחיי.
אני מאמינה שתמיד יש סיבה.
שכל אדם שאני מכירה נועד להיות משהו בחיי, או נועד לאפשר לי להיות משהו בחייו.
אבל לפעמים, כשאני לא מצליחה להבין את הסיבה, אני תוהה אם האמונה שלי טיפשית וילדותית ואולי מוטעית לחלוטין.
אני יודעת שאני חייבת להחזיק באמונה הזו, ולו רק כדי להצדיק את זה שאנשים עוזבים.
ואנשים עוזבים,
כי אין ברירה.
אף אחד לא נשאר שם לנצח.
לפעמים כי אני לא סיבה מספקת עבורם להשאר,
ולפעמים כי אין להם ברירה אחרת.
הדרך היחידה לשכך את הכאב זה להבטיח לעצמי שלהכל היתה סיבה.
גם להכרות,
וגם לפרידה.
"ימים עוברים
וחיים מספרים את סיפורם
חיים נבנים
והכל הרבה יותר רגוע
אבל הגעגוע לא מרפה,
הוא לא מרפה.."
http://www.youtube.com/watch?v=0a4ypPaNQrk
